מבוך מזרח־תיכוני: ישראל, הערבים והאזור 1948־2022

זה ספר עשיר מאוד, ובהחלט ראוי לקריאה. הוא מתאר את עליותיה ומורדותיה של הדיפלומטיה הישראלית מול שכנותיה הערביות, בדגש מיוחד על המו"מ הישראלי־סורי (שבו השתתף המחבר) ועל המו"מ הישראלי־פלסטיני. לספר כמה נקודות חוזק.

ראשית, בשונה מספרים אחרים העוסקים בסכסוך הערבי־ישראלי, הוא מדגיש את האילוצים הפוליטיים הפנימיים שהגבילו את ראשי ממשלות ישראל, ובה בעת אינו מהסס להצביע על הכשלים במדיניותם. שנית, לצד הצבעה על הטעויות שעשו מנהיגים סורים ופלסטינים (בראש ובראשונה חאפז אסד ויאסר ערפאת), הספר מסייע גם להבין את אסטרטגיות המיקוח שבהן נקטו מנהיגים אלה ואת האילוצים — פנימיים ובינלאומיים — שבתוכם פעלו. שלישית, אף שהוא דן גם בתפקידם של ממשלים אמריקאיים בקידום מאמצי שלום במזרח התיכון, הספר מציב את התפקיד הזה בעדיפות משנית ביחס למניעים ולמעשים של מנהיגי המזרח התיכון עצמם, ובייחוד אלה שבישראל, בסוריה ובתנועה הפלסטינית. נקודת חוזק אחרונה היא פרק 10, "רשת היחסים", שבו מציג המחבר תמונה תמציתית אך מוצקה מאוד של יחסי ישראל עם טורקיה, איראן, מצרים, סוריה, לבנון, ירדן, הפלסטינים, ערביי ישראל ועיראק, מ־1948 ועד 2022.

כמי שהיה משתתף־צופה במו"מ של ישראל עם סוריה, בתקופה שבה כיהן כשגריר ישראל בארצות הברית תחת ראש הממשלה יצחק רבין, רבינוביץ' יורד לפרטים בנוגע להסכם ה"היפותטי" שרבין הציע למנהיג הסורי חאפז אסד. במסגרת ההשערה הזאת שאל רבין: אם דרישותיה של ישראל ייענו — בראש ובראשונה בתחום הביטחון, אך גם נורמליזציה במודל המצרי (סחר, תיירות ויחסים דיפלומטיים) — ובצירוף תקופת יישום של חמש שנים, האם אסד יהיה מוכן לעשות שלום עם ישראל אם זו תיסוג מרמת הגולן (עמ' 35). תשובתו של אסד לא היתה מה שרבין חיפש: המנהיג הסורי דרש תקופת יישום של שישה חודשים, התנגד למונח "נורמליזציה" ותבע ביטחון לשני הצדדים "על בסיס שווה". המו"מ של רבין עם אסד לא הצליח (אם כי, כפי שמציין רבינוביץ', אסד "כייס" את ה"היפותטי" של רבין כהתחייבות ישראלית לסגת מהגולן), אולם מנהיגים ישראלים שבאו אחריו, ובהם ראש הממשלה נתניהו, ניסו אף הם להגיע להסכם עם סוריה. ההיגיון היה שקל יותר לעשות שלום עם סוריה — בסופו של דבר, המחלוקת היתה בעיקרה טריטוריאלית — מאשר עם הפלסטינים, שעמם הסכסוך היה קיומי, במיוחד לאחר פרוץ אינתיפאדת אל־אקצא ב־2000. מעניין במיוחד בהקשר זה הדיון של רבינוביץ' בשימוש שעשה נתניהו באיל הקוסמטיקה היהודי־אמריקאי רונלד לאודר כשליחו החשאי לדמשק — משימה שהסתיימה, כמו רבים כל כך מהניסיונות האחרים להגיע להסכם עם אסד, בכישלון.

בכל הנוגע לשיחות השלום הפלסטיניות־ישראליות, רבינוביץ' מציג הערכה ממצה של שיחות קמפ דיוויד II בין ערפאת לראש ממשלת ישראל אהוד ברק, וטוען — בהסתמך על הנרי קיסינג'ר — שהסיבה לכישלון השיחות היתה חוסר התאמה בין מטרות שני הצדדים. ישראל ביקשה שלום אמיתי שמשמעו סוף הסכסוך, אבל קו התחתון של ערפאת היה שלא יוכל לקבל את עצם קיומה של ישראל. דחייתו של מחמוד עבאס את הצעת השלום הנדיבה מאוד שהציג ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט ב־2008, שכללה סוף לסכסוך, וסירובו של המנהיג הפלסטיני להגיב לתוכנית השלום של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי ב־2014 — נדמה שתומכים בתזה של קיסינג'ר. רבינוביץ' מוסיף כי העובדה שחאפז אסד הדף את היוזמה של הנשיא ביל קלינטון במארס 2000 להסכם שלום סורי־ישראלי, ועשה זאת בלי לשלם מחיר, לא נעלמה מעיניו של ערפאת — ועודדה אותו לעשות אותו הדבר בקמפ דיוויד II ארבעה חודשים אחר כך.

אף שאני מסכים עם התזות הבסיסיות של ספרו של רבינוביץ', יש בו כמה בעיות קלות. ראשית, טום דונילון לא נעשה היועץ לביטחון לאומי של הנשיא ברק אובמה בתחילת כהונתו השנייה של אובמה ב־2013; בפועל, הוא הוחלף בתפקיד הזה בידי סוזן רייס ב־2013. שנית, רבינוביץ' יכול היה להיות מעט יותר ביקורתי כלפי האמונה — האמריקאית והישראלית כאחת — שלפיה בתמורה לגולן אפשר יהיה לנתק את חאפז ובשאר אסד מן הברית שלהם עם איראן וחיזבאללה. זו היתה ברית מתמשכת ששורשיה ב־1982, וברית שעליה, במיוחד אסד, נשען לצורכי ביטחון.

לצד חילוקי הדעות הקטנים הללו, אני ממליץ בחום על הספר. בזמן שבו נשמעת לא מעט הבלים נטולי הקשר היסטורי בקמפוסים מאז פרוץ המלחמה בין ישראל לחמאס, הספר הזה אמור לשמש מקור מועיל למי שמבקשים להבין באמת את תולדות הסכסוך הערבי־ישראלי כפי שהתפתח מאז 1948, ואני ממליץ עליו בחום לקורסים על המזרח התיכון המודרני ועל הסכסוך הערבי־ישראלי.