מבוך מזרח־תיכוני: ישראל, הערבים והאזור 1948־2022
ספר עשיר הפורש את עליותיה ומורדותיה של הדיפלומטיה הישראלית מול השכנים הערבים, בדגש על המשא ומתן עם סוריה ועם הפלסטינים.
זה ספר עשיר מאוד, וראוי בהחלט לקריאה. הוא מתאר את העליות והמורדות בדיפלומטיה הישראלית מול שכנותיה הערביות, בדגש מיוחד על המשא ומתן הישראלי־סורי (שבו נטל המחבר חלק) ועל המשא ומתן הישראלי־פלסטיני. לספר כמה נקודות חוזק.
ראשית, בשונה מספרים אחרים העוסקים בסכסוך הערבי־ישראלי, הוא מדגיש את האילוצים הפוליטיים הפנימיים שהגבילו את ראשי ממשלות ישראל, ובה בעת אינו מהסס להצביע על הכשלים במדיניותם. שנית, לצד הצבעה על הטעויות שעשו מנהיגים סורים ופלסטינים (בעיקר חאפז אסד ויאסר ערפאת), הספר גם מסייע לקורא להבין את אסטרטגיות המיקוח שבהן נקטו מנהיגים אלה ואת האילוצים — פנימיים ובינלאומיים — שבתוכם פעלו. שלישית, אף שהוא דן גם בתפקידם של ממשלי ארה"ב בקידום מאמצי שלום במזרח התיכון, הספר מציב את התפקיד הזה במובהק בעדיפות משנית לעומת מניעיהם ומעשיהם של מנהיגי המזרח התיכון עצמם, ובראשם אלה שבישראל, בסוריה ובתנועה הפלסטינית. נקודת חוזק אחרונה של הספר היא פרק עשר, "מארג היחסים", שבו מציג המחבר תמונה תמציתית אך מוצקה מאוד של יחסי ישראל עם תורכיה, איראן, מצרים, סוריה, לבנון, ירדן, הפלסטינים, ערביי ישראל ועיראק מ־1948 עד 2022.
כמי שהיה משתתף־צופה במשא ומתן של ישראל עם סוריה, בעת שכיהן כשגריר ישראל בארצות הברית תחת ראש הממשלה יצחק רבין, רבינוביץ' נכנס לפרטים על ההסכם ה"היפותטי" שרבין הציע למנהיג הסורי חאפז אסד. במסגרת אותה השערה שאל רבין: אם ייענו דרישותיה של ישראל — בראש ובראשונה ביטחון, אך גם נורמליזציה במתכונת המצרית (סחר, תיירות ויחסים דיפלומטיים) — וכן תקופת יישום של חמש שנים, האם יסכים אסד לעשות שלום עם ישראל אם זו תיסוג מרמת הגולן (עמ' 35). תשובתו של אסד לא הייתה מה שרבין חיפש: המנהיג הסורי דרש תקופת יישום של שישה חודשים, התנגד למונח "נורמליזציה" ותבע ביטחון לשני הצדדים "על בסיס שווה". המשא ומתן של רבין עם אסד לא צלח (אף שכפי שמציין רבינוביץ', אסד כיס את ה"היפותזה" של רבין כמחויבות ישראלית לסגת מן הגולן), אך גם מנהיגים ישראלים שבאו אחריו, ובהם ראש הממשלה נתניהו, ניסו להגיע להסכם עם סוריה. ההיגיון שלהם היה שקל יותר לעשות שלום עם סוריה — הרי המחלוקת עמה הייתה בבסיסה טריטוריאלית — מאשר עם הפלסטינים, שעמם, ובמיוחד לאחר פרוץ אינתיפאדת אל־אקצא בשנת 2000, היה הסכסוך קיומי. מעניין במיוחד בהקשר זה הוא הדיון של רבינוביץ' בשימוש שעשה נתניהו באיל הקוסמטיקה היהודי־אמריקאי רונלד לאודר כשליחו החשאי לדמשק — משימה שהסתיימה, כמו כה הרבה ניסיונות אחרים להגיע להסכם עם אסד, בכישלון.
אשר לשיחות השלום הפלסטיניות־ישראליות, רבינוביץ' מציג הערכה ממצה של שיחות קמפ דיוויד השניות בין ערפאת לראש ממשלת ישראל אהוד ברק, וטוען, בהסתמך על הנרי קיסינג'ר, שהסיבה לכישלון השיחות הייתה שמטרות שני הצדדים לא עלו בקנה אחד. ישראל ביקשה שלום אמיתי, שמשמעו סוף הסכסוך, ואילו קו התחתון של ערפאת היה שאין ביכולתו לקבל את קיומה של ישראל. דחייתו של מחמוד עבאס את הצעת השלום הנדיבה מאוד שהגיש ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט ב־2008, שכללה את סיום הסכסוך, וסירובו של המנהיג הפלסטיני להשיב לתוכנית השלום של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי ב־2014, נראים כמחזקים את תיאוריית קיסינג'ר. רבינוביץ' טוען גם שהעובדה שחאפז אסד דחה את מהלכו של הנשיא ביל קלינטון במרץ 2000 בעניין הסכם שלום סורי־ישראלי, ועשה זאת בלי שנגבה ממנו מחיר, לא נעלמה מעיני ערפאת ועודדה אותו לנהוג כך בעצמו בקמפ דיוויד השנייה, ארבעה חודשים לאחר מכן.
אף שאני מסכים עם התזות הבסיסיות של ספרו של רבינוביץ', יש בו כמה בעיות קטנות. ראשית, טום דונילון לא הפך ליועץ לביטחון לאומי של הנשיא ברק אובמה בתחילת כהונתו השנייה ב־2013; למעשה, הוא הוחלף בתפקיד זה ב־2013 בידי סוזן רייס. שנית, רבינוביץ' יכול היה להיות מעט ביקורתי יותר כלפי האמונה — האמריקאית והישראלית כאחת — שחאפז ובשאר אסד, בתמורה לגולן, אפשר יהיה לנתק מן הברית שלהם עם איראן וחיזבאללה. זו הייתה ברית ארוכת שנים שראשיתה ב־1982, וברית שעליה, במיוחד אסד, נשען לביטחונו.
מלבד אי־הסכמות קלות אלה, אמליץ בחום על הספר. בזמן שבו מאז פרוץ המלחמה בין ישראל לחמאס נשמעו בקמפוסים לא מעט שטויות נטולות הקשר היסטורי, הספר הזה אמור לשמש מקור מועיל למי שמבקשים להבין באמת את תולדות הסכסוך הערבי־ישראלי כפי שהתפתח מאז 1948, ואני ממליץ עליו בחום לקורסים על המזרח התיכון המודרני ועל הסכסוך הערבי־ישראלי.