תוכנית אב לנטרול איום החות'ים בים האדום ומעבר לו

ארצות הברית ניצבת בצומת אסטרטגי בים האדום. אחרי שנים של סחיפה אסטרטגית, ממשל טראמפ התמודד בנחישות עם איום החות'ים באמצעות פעולות צבאיות מתמשכות מ־15 במרץ עד 6 במאי 2025. ואולם, אף שהתקיפות האמריקניות הסבו נזק, הן לא הצליחו לחסל את האיום. העלות של כל חימוש אמריקני — כשהיא נמדדת מול ארסנל החות'ים, דל־טכנולוגיה אך רב־השפעה — חשפה אסימטריה חריפה. חוסר האיזון הזה, בצירוף שיקולים פוליטיים, השפיע ככל הנראה על החלטתו של הנשיא טראמפ לעצור את התקיפות לאחר שהחות'ים השהו זמנית את מתקפותיהם בים. ההשהיה הסתיימה ב־6–7 ביולי 2025, כשהחות'ים פגעו בשתי ספינות תפזורת בניהול יווני ושיגרו מתקפה של טיל בליסטי לעבר נמל התעופה בן גוריון בישראל. בקיצור, החות'ים הזכירו לעולם שהם עדיין מחויבים להשגת יעדיהם האסטרטגיים באמצעות אלימות.

המתקפות האחרונות של החות'ים מדגישות שהבסת הארגון מחייבת יותר מהישגים טקטיים קצרי־טווח, אלא אסטרטגיה כוללת ומשולבת. אסטרטגיה כזאת חייבת לכוון לא רק ליכולות הצבאיות של החות'ים, אלא גם לרשתות המימון שלהם, ללגיטימציה הפוליטית שלהם ולמערכות התמיכה החיצוניות שלהם. כל דבר פחות מזה יאפשר לחות'ים להתארגן מחדש ולהתחמש מחדש. איראן תמשיך לנצל את החות'ים כשלוח לערעור היציבות באזור, גם כשיריבות כמעט־שוות־ערך כמו סין מרחיבות את אחיזתן במרחבים המשותפים הגלובליים. על הכף מונחים אמינותה של ארצות הברית, היציבות האזורית והזרימה החופשית של הסחר העולמי.

הים האדום חיוני לאינטרסים של ארצות הברית ולסדר הבינלאומי הרחב, ומשמש צומת אסטרטגי המקשר בין אירופה, אסיה ואפריקה. כמעט 15 אחוזים מהסחר העולמי עוברים במצר באב אל־מנדב. בכל אונייה שהחות'ים תוקפים, בכל פרמיית ביטוח שהם מנפחים ובכל נתיב סחר שהם מסיטים, שחקנים זדוניים צוברים כוח על חשבון ארצות הברית. ההיסטוריה חושפת עד כמה המסדרון הזה פגיע. משבר הפיראטיות הסומלית בתחילת שנות האלפיים כמעט שיתק את הסחר האזורי והכריח התערבויות רב־לאומיות יקרות. האיומים של היום חריפים אף יותר, משום שאיראן וסין פועלות באופן פעיל להשליט את השפעתן על צווארי הבקבוק הקריטיים האלה.

ההשלכות הכלכליות של חוסר היציבות בים האדום חורגות הרבה מעבר לתימן. חברות ספנות גלובליות כבר מסיטות כלי שיט סביב כף התקווה הטובה, מוסיפות שבועות לזמני ההפלגה ומעלות את העלויות. הנתיבים הארוכים יותר מנפחים את מחירי האנרגיה, משבשים שרשראות אספקה ומכבידים על כלכלות אירופה, אסיה וארצות הברית. גם פרמיות הביטוח לספנות בים האדום זינקו. אם איום החות'ים על הנתיבים החיוניים האלה יימשך ללא מענה, הלחצים האינפלציוניים בעולם יתעצמו ויכרסמו בהתאוששות הכלכלית. לחצים כאלה יחלישו את החוסן של ארצות הברית ובעלות בריתה מול מתחרות כמו סין. אבטחת הים האדום היא אפוא לא רק צורך אזורי, אלא גם חיונית ליציבות הכלכלה העולמית ולתחרותיות האסטרטגית של ארצות הברית.

לנוכח ההשלכות הגלובליות של חוסר היציבות בים האדום, עידן חצאי הצעדים תם, במיוחד בעקבות העימות בן 12 הימים בין ישראל לאיראן וחידוש פעולות האיבה מצד החות'ים. בסביבה הגיאו־פוליטית החדשה הזאת וושינגטון חייבת לחתור לשלושה יעדים ברורים: לחסל לצמיתות את איום החות'ים, לייצב את תימן באמצעות מבנה שלטוני מבוזר אך מאוחד ולהבטיח חופש שיט באחד המסדרונות הימיים הקריטיים בעולם. השגת היעדים האלה תדרוש מערכה מתמשכת של הפעלה מתואמת של כוח צבאי, כלכלי, פוליטי ומידעי, שתתוכנן לטווח של 15 חודשים לפחות.

לוח הזמנים הזה נבחר בכוונה, והוא נועד להתיישר עם המציאות הפוליטית הפנימית בארצות הברית. עם התקרבות בחירות האמצע בנובמבר 2026, ממשל טראמפ ניצב מול חלון הזדמנויות שמצטמצם במהירות. מערכה כוללת חייבת להבטיח את הים האדום בהנהגת ארצות הברית ובסיוע שותפות אזוריות בעלות ברית, רצוי לפני שהבוחרים האמריקנים יגיעו לקלפי. המטרה היא לייצב את הים האדום לפני שתמורות פוליטיות בעקבות הבחירות יוכלו לחתור תחת המבצע. אף שעמדת הציבור חשובה, היא אינה יכולה להחליף מנהיגות נחושה. לעיתים קרובות מדי פוליטיקאים אמריקנים מתנהגים כמו שבשבות ונעים עם רוחות פוליטיות. במקרה הזה, קובעי המדיניות בארצות הברית חייבים לחתור לאסטרטגיה שמשקפת במלואה את גודל ההימור, מבינה את המציאות הפנימית והגיאו־פוליטית ומוכנה לקבל את הסיכונים הנחוצים כדי להבטיח את האינטרסים של ארצות הברית בים האדום.

כדי להשיג את יעדי הביטחון שלה בים האדום בתוך לוח זמנים של 15 חודשים, ארצות הברית חייבת לחתור לאסטרטגיה המחולקת לשלושה שלבים עיקריים:

1) פעולות מיידיות (0–5 חודשים): הגברה של כיסוי מל"טים ותקיפות בהיקף נרחב. ביצוע משימות חבלה והפעלת מבצעי סייבר. אכיפה בלתי מתפשרת של אזורי סגר ימיים. השקת קמפיינים גלובליים של תקשורת אסטרטגית. גיוס המגזר הפרטי לחיזוק פעילות הספנות המסחרית.

2) פעולות לטווח הבינוני (5–10 חודשים): הרחבת התמיכה הצבאית והשלטונית בשותפים התימנים. האצת הסטת הסחר לנמלים חלופיים, הידוק אכיפת הסנקציות ושמירה על לחץ דיפלומטי על עומאן. הפעלה בפועל של מודלים של שלטון מבוזר באזורים משוחררים.

3) פעולות התבססות (10–15 חודשים): העברת האחריות לביטחון הימי לקואליציות אזוריות. השלמת שיקום תשתיות קריטיות. השגת הכרה דיפלומטית בינלאומית בממשלה תימנית מבוזרת. שמירה על לחץ בלתי פוסק בתקשורת האסטרטגית נגד החות'ים ופטרוניהם האיראנים.

כל שלב נבנה על קודמו. השלב הראשון מתמקד ביצירת תנאי פתיחה בזירת המבצעים ובעיצוב סביבת המסרים האסטרטגית. השלב השני מגביר את הלחץ הצבאי, בעיקר על הקרקע, במטרה להעביר את היריב למגננה. השלב השלישי מכונן מסגרות פוליטיות, כלכליות וביטחוניות בנות־קיימא, שמזינות את עצמן.

כל פעולה מומלצת בתוכנית התלת־שלבית הזאת מחייבת הערכה יסודית. המתכננים חייבים להכיר תחילה בכך שהחות'ים מגיבים רק לכוח. תקיפות אוויר מוגבלות, או כאלה שנעצרות באופן שרירותי, לא יכרסמו ביכולתם המבצעית ולא ישברו את רצונם להילחם. מערכה צבאית מתמשכת ומסלימה חייבת לפרק את יכולות התקיפה הימיות של החות'ים, לשלול מהם מקלט ולשבש את רשתות השליטה והפיקוד שלהם. כוחות ארצות הברית והקואליציה חייבים לשמור על קצב מבצעי קבוע, ולתקוף משגרי טילים בליסטיים, מוקדי ייצור מל"טים, תחנות מכ"ם חופיות ופלטפורמות תקיפה ימיות. מבצעים מונעים חייבים להתמקד בחסימת שיגורים לפני שהם מתרחשים, ולא בתגובה לאחר מעשה. והחשוב מכול: הנהגת החות'ים חייבת לעמוד בפני לחץ בלתי פוסק — בלי מקלט בטוח, בלי אור יום, בלי יכולת להעביר פקודות.

כדי לקדם אסטרטגיה יעילה יותר נגד החות'ים על הקרקע, בלי לפרוס כוחות אמריקניים משמעותיים, ארצות הברית חייבת להעריך מחדש את שותפויותיה המקומיות. וושינגטון צריכה להעדיף העברת תמיכה ישירה ומתואמת היטב לכוחות האנטי־חות'ים המסוגלים ביותר — ובראשם הכוחות המשותפים לאורך חוף הים האדום, בפיקודו של תת־אלוף טארק סאלח, וחטיבות הענקים המאומנות היטב. כוחות צבאיים ושבטיים במארב, בהנהגת ראש המטה הכללי של הצבא התימני, חייבים להישאר עמוד תווך מרכזי של ההתנגדות. כוחות צבא וביטחון בחדרמות, תעז, אל־מהרה ושבווה, המשמשים פלטפורמות לתמיכה לוגיסטית וכוח אדם, יכולים להרחיב עוד יותר את הטווח המבצעי של ארצות הברית. לבסוף, כוחות המועצה המעברית הדרומית (STC) עשויים למלא תפקיד מכריע בחזיתות המרכזיות והצפוניות, בתנאי שפריסתם תתיישר עם היעדים הלאומיים האמריקניים.

הכוחות האלה, כשירים לקרב, ערוכים להתעמת עם החות'ים, במיוחד במוכא, בתעז ובמארב. תיאום פוליטי הופך את הפעלתם לאפשרית, בלי צורך לכונן אחדות רחבה בין קבוצות או לכפות שיתוף פעולה על פלגים יריבים. בעוד איחוד מלא של כל הזרועות הצבאיות של הקואליציה האנטי־חות'ית נותר בלתי סביר בטווח הקרוב, שותפויות ממוקדות סביב חזיתות ויעדים ספציפיים הן אפשריות. אפשר להשיג זאת באמצעות תיאום עם חברי מועצת ההנהגה הנשיאותית, כמו סולטאן אל־עראדה וטארק סאלח, בעוד הנשיא מספק את הכיסוי הפוליטי הנדרש.

לחץ צבאי מתמשך של כוחות ארצות הברית ובעלות בריתה על החות'ים יכרסם ביכולותיהם, אך גם ייצור אפקט של מומנטום. פלגים מהוססים שיראו התקדמות צבאית אמינה ויבינו שהסיכון הפוליטי פחת, יעודדו להצטרף למערכה נגד החות'ים. כדי לייצר את המומנטום הזה, כוחות ארצות הברית ובעלות בריתה חייבים לפעול כמכפילי כוח, שמעצימים את הקואליציה האנטי־חות'ית. עם יעד זה לנגד העיניים, כוחות מיוחדים צריכים לבצע משימות חבלה נגד תשתיות חות'יות קריטיות, ובכללן אתרי אחסון תת־קרקעיים ויחידות שיגור ניידות. במקביל, מבצעי סייבר חייבים לפרק את התקשורת המוצפנת של החות'ים, את מערכות הכוונת המטרות שלהם ואת רשתות הפיקוד על המל"טים. המטרה היא לשתק את מערכות החות'ים ולשלול מהם את היכולת לתאם תקיפות ימיות, לקדם ערעור יציבות אזורי או להתגונן מפני כוחות קרקע אנטי־חות'ים.

מערכות אוויריות בלתי מאוישות (UAS), כמו מל"ט ה־MQ-9 ריפר, חייבות לבצע משימות מודיעין, תצפית וסיור (ISR) מתמשכות ומשימות תקיפה, ובכללן יירוט איומים ימיים. מעבר לריפרים המתקדמים, נחילים של רחפנים זולים צריכים לכסות את זירת הלחימה התימנית ולשלול מהנהגת החות'ים את חופש התנועה והפעולה. בחזית הימית, כלי שיט בלתי מאוישים כמו MARTAC Devil Ray וכלים תת־מימיים בלתי מאוישים כמו REMUS 600 חייבים לשלוט במבצעי המעקב והיירוט הימיים. כלי רכב קרקעיים בלתי מאוישים צריכים לסייר באזורי גבול מרכזיים ובצירי אספקה ולהגביל את תנועת הנשק וכוח האדם של החות'ים. בשיתוף פעולה עם כוחות בעלות הברית, ארצות הברית יכולה לנצל את האמצעים הצבאיים האלה כדי להרחיב את טווח פעולתה, להפחית את הסיכון לכוח אדם ולהכריע את הגנות החות'ים באמצעות לחץ מתמשך ורב־ממדי.

יעד נוסף צריך להיות אכיפה תקיפה של אזורי סגר ימיים סביב הנמלים שבשליטת החות'ים — חודיידה, א־סליף וראס עיסא — כדי לשבש את שרשראות אספקת הנשק שמזינות את מכונת המלחמה החות'ית. כלי שיט שיפרצו את האזורים האלה חייבים לעמוד ביירוט מיידי. יש להקדיש תשומת לב מיוחדת לאוניות מכולות דלק. החות'ים אוגרים את הדלק כדי להפעיל תקיפות ומוכרים אותו בשוק השחור. באמצעות תקיפת המאגרים האלה, ארצות הברית תוכל להפוך משאב חות'י מרכזי לנטל, ולהחליש מהותית את היכולת המבצעית של הארגון.

אף שהצעדים הצבאיים האלה צפויים להיות יעילים, פעולה צבאית לבדה אינה יכולה לפרק את המרד החות'י. נדרשת התקפה פוליטית וכלכלית במקביל, כדי לבודד את החות'ים ולשלול מהם את המשאבים החיוניים להישרדותם. משרד האוצר, בתיאום עם בעלות ברית אזוריות, חייב להרחיב סנקציות המכוונות לחברות ספנות איראניות, למתווכים לוגיסטיים ולמתווכים פיננסיים שתומכים בפעולות ההברחה של החות'ים. לשם כך, המודיעין האמריקני צריך להעדיף מיפוי ופירוק של רשתות פיננסיות בלתי חוקיות הפועלות דרך עומאן, לבנון ומזרח אפריקה.

במקביל, וושינגטון חייבת להשקיע בהיקף גדול בנמלים חלופיים כמו עדן, אל־מוכלא וברברה כדי להסיט ספנות מסחרית הרחק מהשטחים שבשליטת החות'ים. כל כלי שיט שמנותב מחדש שולל מהחות'ים הכנסות מכס קריטיות וחותר תחת טענותיהם ללגיטימציה פוליטית. הסטת סחר היא כלי אסטרטגי. יתרה מזו, השקעה בנמלים החלופיים האלה מתמודדת עם שאיפותיה של סין במסגרת יוזמת "החגורה והדרך" לשלוט בלוגיסטיקה ובתשתיות האזוריות. באמצעות חסימה תקיפה של מאמצי סין להדיח את ארצות הברית ממעמדה כהגמון עולמי, ההשקעות האלה מתפקדות ככוח נגד כלכלי.

בזירה הדיפלומטית, ארצות הברית חייבת להפעיל לחץ על עומאן לסגור את גבולה הנקבובי בפני הברחות נשק איראניות. אף שהיסטורית שמרה על ניטרליות, ההקלה הפסיבית של עומאן על ההברחות מהווה כיום איום ישיר על היציבות האזורית. תמריצים כלכליים ושיתוף פעולה ביטחוני יכולים לעודד היענות עומאנית, אך חייבות להיות תוצאות ברורות לכל אי־פעולה. דיפלומטיה שקטה הנשענת על מנוף כלכלי נותרת חיונית. אם עומאן תמשיך להתנגד, ארצות הברית חייבת להיות מוכנה לממש את יעדיה האסטרטגיים בנחישות.

מתוך הכרה בשיתוק הכרוני של האו"ם, ארצות הברית חייבת להוביל קואליציה ימית אד־הוק — בהתבסס על מסגרות כמו מבצע Prosperity Guardian — כדי לגייס תמיכה בינלאומית בחופש השיט בים האדום. המתנה להסכמה דרך מוסדות בינלאומיים מדשדשים נידונה לכישלון. שותפות הקואליציה צריכות לכלול את סעודיה, איחוד האמירויות, מצרים ומעצמות ימיות אירופיות שיהיו נכונות לכך.

ניצחונות אסטרטגיים מושגים גם בשדה הקרב וגם במרחב המידע. לכן יש לשלול מהחות'ים לגיטימציה בזירה האזורית והבינלאומית. קמפיין מידע מתמשך ותקיף צריך לחשוף את מעשי הזוועה שלהם, ובהם גיוס ילדים־חיילים, פגיעה מכוונת בספנות אזרחית והסטת סיוע הומניטרי. כלי תקשורת מערביים, ערביים וגלובליים חייבים להדהד את המסר הזה ללא הרף. קובעי מדיניות צריכים לקשור ישירות בין החות'ים לאסטרטגיית ערעור היציבות האזורית הרחבה של טהראן ולשאיפות הימיות של סין. כמו כן יש להציג את החות'ים ככוח שלוח שמאיים לא רק על תימן אלא על הכלכלה העולמית כולה. דוחות רבים מתעדים מעשים סיניים נלוזים, ובהם כינון קווי אספקה בלתי חוקיים שמספקים לחות'ים נשק ומערכות הנחיה מתקדמות לטילים ולמל"טים. דוחות נוספים טוענים כי חברת צילומי לוויין סינית סיפקה מודיעין גאו־מרחבי שאפשר כיוון לעבר ספינות מלחמה אמריקניות וכלי שיט בינלאומיים.

בסביבת המידע הזאת, מסגור אסטרטגי רחב יותר יכול לגייס התנגדות מערבית רחבה ולהניע את המגזר הפרטי לדרוש פעולה נחרצת. המגזר הפרטי חייב להתגייס באופן יזום, במיוחד בתעשיות הספנות והביטוח. קבוצות עבודה מובנות צריכות לפתח אמצעי הגנה בהובלת התעשייה, קמפיינים של הסברה ומנגנוני שיתוף מודיעין. בעלי עניין מסחריים חייבים להכיר בביטחון הימי כצורך משותף.

דיפלומטיה ציבורית צריכה להתרחב מעבר לקהלים מערביים. שותפויות עם בעלות ברית במפרץ חייבות לסנכרן מסרים דרך כלי תקשורת אזוריים, לבלום את התעמולה החות'ית ולחזק את הלגיטימציה של המאמצים בהובלת ארצות הברית להשיב יציבות ושגשוג. הכרעה צבאית של החות'ים נותרת הכרחית אך אינה מספקת: יציבות בת־קיימא מחייבת העצמה של גורמים תימניים לגיטימיים כדי למנוע את שובם. ארצות הברית חייבת להגדיל משמעותית את התמיכה בממשלה התימנית המוכרת בינלאומית ובכוחות אנטי־חות'ים שעברו סינון, כמו ה־STC ומיליציות שבטיות מרכזיות. תמיכה זו צריכה לכלול נשק מתקדם, שיתוף מודיעין ולוגיסטיקה, בכפוף להתחייבות לאחדות לאומית ולהתיישרות עם האינטרסים המערביים.

וושינגטון חייבת לקדם מודל ממשל מבוזר לתימן כדי להימנע מהטעויות שגזרו כישלון על מאמצי השלטון הקודמים. חלוקת תימן צפויה להזין סכסוך אינסופי, בעוד ביזור מציע נתיב להכללה, ליציבות ולשלטון עצמי יעיל בלי לפרק את המדינה. עיראק ואפגניסטן ממחישות את הסכנות שבריכוזיות יתר. במדינות השבירות האלה, ממשלות ריכוזיות מאוד בבגדאד ובקאבול התקשו לנווט בין דינמיקות שבטיות, עדתיות ואזוריות מורכבות, ובסופו של דבר חוללו חוסר יציבות ומרד. לעומת זאת, מודלים פוליטיים מבוזרים מעצימים רשויות מקומיות, מטפחים בעלות משותפת על הממשל ומצמצמים את התמריצים למרד. בתימן, ביזור יאפשר לקבוצות אתניות ולאזורים שונים לממש שלטון עצמי תוך שמירה על זהות לאומית מאוחדת. גישה זו תמנע מהחות'ים לנצל תרעומות או לשלול זכויות מקבוצות באופן שעלול להצית מרידות עתידיות.

מאמצי השיקום חייבים להעדיף מימוש פרויקטים נראים לעין ובעלי השפעה גבוהה בשטחים משוחררים. שיקום מהיר של תשתיות נמל, מתקני מכס, מרפאות ורשתות תחבורה ייצור חלופות כלכליות מוחשיות לשלטון החות'ים. סיוע בינלאומי חייב להיות מפוקח בקפדנות כדי למנוע הסטה ושחיתות. מבקרים עשויים להעלות חששות מהסלמה, מהתרחבות זוחלת של המשימה ומתגובת נגד אזורית; אף שהסיכונים האלה אמיתיים, הם נותרים ניתנים לניהול. אפשר לשלוט בהסלמה באמצעות תקיפות מכוילות, כללי לחימה ברורים ופנייה דיפלומטית עקבית לשותפים אזוריים. גבולות המשימה חייבים להישאר ממוקדים היטב בביטחון ימי ובמבצעים נגד החות'ים, ולהימנע מהסתבכות בפוליטיקה הפנימית של תימן. אבטחת מסדרונות הומניטריים אל נמלים משוחררים יכולה למתן את הסיכון למשבר הומניטרי בכך שתאפשר אספקת סיוע, ובה בעת תשלול מהחות'ים מנוף. תיאום רציף עם בעלות ברית במפרץ, עם מצרים ועם בעלי עניין אחרים יצמצם את תגובת הנגד האזורית ויבטיח בעלות משותפת על המערכה להבסת הארגון.

דרך נוספת לנהל את סיכוני ההסלמה היא לאמץ גישה נוקשה במשא ומתן עתידי עם איראן. ארצות הברית חייבת לעמוד על כך שאיראן תחדל מכל תמיכה חומרית בחות'ים כתנאי שאינו נתון למשא ומתן. טהראן חייבת להבין שהמשך התמיכה בחות'ים יפעיל מערכה אמריקנית רחבה יותר נגד תשתיות איראניות. קישור דרישות הביטחון הימי לדיפלומטיה הגרעינית ינצל את עוצמתה של וושינגטון ויגדיל את מחיר העקשנות האיראנית. לאור התקיפות האמריקניות האחרונות בפורדו ובאתרי גרעין אחרים, האיום הזה נושא אמינות מוגברת.

מעבר לצעדי ההפחתה האלה, חיוני שארצות הברית תכיר בכך שאי־פעולה טומנת בחובה סיכונים גדולים בהרבה. החות'ים אינם רק פלג תימני — הם נשק אסטרטגי שטהראן מפעילה נגד הכלכלה העולמית וכלי משחק במשחק הארוך של סין לשליטה בנתיבי הסחר הבינלאומיים. התייחסות אליהם כאל פחות מכך היא רשלנות אסטרטגית.

מערכה חצי־לבבית מבטיחה כמעט בוודאות מחזור של הרתעה זמנית ולאחריה התחדשות הסכסוך. התוצאה הסבירה: מדינה תימנית קורסת, איראן מועזת, עלויות ספנות עולמיות מרקיעות שחקים ושחיקה בהשפעה האמריקנית בזירה אסטרטגית חיונית. גרוע מכך, יריבות כמו סין יפרשו את היעדר הנחישות והכשירות האמריקנית כהזמנה פתוחה להסלים תוקפנות ברחבי העולם.

לנוכח המציאות האסטרטגית הזאת, ארצות הברית חייבת להכיר בכך שהבסת החות'ים אינה רק רצויה — היא הכרחית. הים האדום קריטי מדי, האיום האיראני בוטה מדי ושאיפותיה של סין מסוכנות מדי מכדי להשלים עם פחות מניצחון מכריע. רק מערכה כוללת, משולבת ומתמשכת, המעוגנת בעליונות צבאית, בלחץ פוליטי, בבידוד כלכלי, בלוחמת מידע ובהעצמה מקומית, יכולה להניב ביטחון בר־קיימא.

הצלחה כזאת דורשת נחישות ומבט לטווח ארוך. אסור להשאיר את הים האדום ליד המקרה — יש לאבטח אותו בתכנון מכוון. ארצות הברית חייבת לפעול בנחישות, בהתמדה ובשיתוף פעולה כדי להגן על האינטרסים הביטחוניים והכלכליים הרחבים שלה.

ניצחון הוא בחירה. ארצות הברית חייבת לבחור בו עכשיו.