הבעיה אינה סומלילנד אלא קריסת המדינה בסומליה

הכרתה של ישראל בסומלילנד ב־26 בדצמבר 2025 הציתה גינויים חריפים במוגדישו. גורמים סומלים הציגו את ההחלטה כהפרת ריבונות וכאיום על היציבות האזורית. אלא שהתגובה הזאת מטשטשת מציאות עמוקה יותר: המחלוקת עוסקת פחות בגבולות ובפרוטוקול דיפלומטי ויותר בכשל המדינה בסומליה שלא בא על פתרונו, ובכיול מחדש של האסטרטגיה לאורך מסדרון ים סוף. ההכרה לא יצרה את המשבר הסומלי; היא חשפה אותו.

זה יותר משלושה עשורים שסומלילנד מתפקדת כישות עובדת. היא שולטת בשטח, מקיימת בחירות, שומרת על הסדר הפנימי ומנהלת מוסדות אזרחיים ברמת רציפות שאינה קיימת בחלקים נרחבים מדרום סומליה. הניסיון של מוגדישו להציג את סומלילנד כעוד פרויקט בדלני מתעלם מן המציאות התפעולית הזאת ומסלף את התיעוד ההיסטורי.

סומלילנד נכנסה לאיחוד חפוז עם סומליה האיטלקית חמישה ימים לאחר עצמאותה, אך היסוד המשפטי של האיחוד היה פגום מלכתחילה. סומלילנד אישרה את חוק האיחוד שלה ב־27 ביוני 1960, בעוד שבדרום לא התקיים שום אשרור מקביל; כך שב־1 ביולי 1960 לא היה בתוקף חוק איחוד שאושרר במשותף. חוק האיחוד הרטרואקטיבי שאומץ ב־1961 נועד לתקן את הפגם הזה. במונחים משפטיים, האיחוד הוכרז פוליטית אך מעולם לא כונן בעת היווסדו, ולכן היה — לפי אמות מידה משפטיות — פגום מעיקרו (ab initio).

המסלול הפוליטי שבא לאחר מכן העמיק את החולשה המבנית הזאת. ההפיכה של 1969 פירקה את המשטר החוקתי במוגדישו והשרישה שלטון ריכוזי ששחק את ההסכמה הפוליטית המקורית. כשהמדינה הסומלית קרסה ב־1991, האיחוד איבד לחלוטין את תשתיתו המוסדית. לפיכך, נסיגתה של סומלילנד לא הייתה התפרקות אידאולוגית אלא שימור עצמי מוסדי לאחר קריסה מערכתית.

מנקודת המבט של ישראל, ההכרה הייתה צעד אסטרטגי ולא מחווה סמלית. קרן אפריקה הפכה להמשך של התחרות הביטחונית במזרח התיכון. צווארי הבקבוק של ים סוף ונתיבי השיט המסחריים ניצבים כיום במרכז חישובי הכוח האזוריים. קרבתה של סומלילנד למצר באב אל־מנדב מציבה אותה על אחד מעורקי הסחר החשובים בעולם. מתקנים כמו ברברה מספקים עומק לוגיסטי ומנופי השפעה שערכם האסטרטגי חורג מהפוליטיקה הפנים־סומלית. בסביבה הזאת מדינות אינן בוחרות שותפים לפי תיאוריה חוקתית, אלא על פי שליטה טריטוריאלית, מהימנות ורציפות מוסדית. סומלילנד מציעה יכולת חיזוי באזור שמוגדר בידי סמכות מפוצלת ותנודתיות פוליטית.

מנגד, הממשלה הפדרלית של סומליה ממשיכה להיאבק בחוסר קוהרנטיות מבני. הסמכות הלאומית נותרת מפוצלת בין מסגרות פוליטיות וביטחוניות מקבילות. תהליכי הבחירות נדחים שוב ושוב או נתונים במחלוקת. ההרמוניזציה החוקתית עדיין לא הושלמה. הממשל הכלכלי משתנה בחדות מאזור לאזור. פערי הממשל הללו מחלישים את יכולתה של מוגדישו להציג את עצמה כמרכז סמכות שאין עליו עוררין. שחקנים בינלאומיים מבחינים יותר ויותר בין ריבונות פורמלית לבין יכולת תפקודית. זרימות השקעה, שיתוף פעולה ביטחוני ומעורבות דיפלומטית משקפים את ההבחנה הזאת.

האזהרה הסומלית שלפיה הכרה בסומלילנד תצית פיצול אזורי היא מופרזת. לאף אזור סומלי אחר אין מעמד של עצמאות היסטורית כמו לזה של סומלילנד, או רציפות משפטית בינלאומית מתקופת הדה־קולוניזציה. המדינות החברות בפדרציה הוקמו לאחר 1991 בהסדרים פוליטיים שנרקמו במשא ומתן. אין להן שושלת ריבונית דומה. אפקט הדומינו שממנו חוששים אינו קיים.

מה שכן קיים הוא פער בין טענות פוליטיות לבין מציאות תפעולית. מבחינת ישראל ושחקנים אחרים שממוקדים בביטחון, המעורבות תעדיף יציבות ימית, נגישות אזורית ושותפים אמינים. קשה להניח שהחשבון הזה ישתנה בעקבות מחאות דיפלומטיות.

אם סומליה מבקשת לשנות את המסלול הזה, הפתרון אינו מסעי לחץ חיצוניים אלא שיקום פנימי: איחוד הסמכות הלאומית, השבת הקוהרנטיות המוסדית ובנייה מחדש של הלגיטימיות הפוליטית. האמת הקשה היא שהכרה בסומלילנד תחזור ותתרחש בכל מקום שבו תפקוד גובר על בדיה. מדינות שמושלות בשטח בפועל הופכות לשותפות. מדינות שנשענות על ריבונות סמלית בלי יכולת מוסדית יאבדו אחיזה דיפלומטית. ההכרה אינה הכוח המערער את היציבות. כשל המדינה הוא הכוח הזה.