היציבות בצפון עיראק אינה צריכה לבוא על חשבון האשורים

לא רק המלחמה, אלא גם העדפתה ארוכת השנים של ארצות הברית את יציבותה של הממשלה האזורית של כורדיסטן (KRG) היא שהאיצה את עקירת האשורים. הכנסיות נותרות פתוחות, האשורים חוגגים את חגיהם בפומבי ובכירים כורדים מציגים את השכונות האשוריות כהוכחה לדו־קיום. אלא שלמרות הנראות הזאת, הקהילות האשוריות ממשיכות להצטמצם. הסיבה ברורה: הפקעת אדמותיהם בידי הכורדים.

האשורים הם עם ילידי, שמקיים גם אוכלוסיות עירוניות וגם קהילות המבוססות על כפרים. ההמשכיות החברתית, הכלכלית והתרבותית שלהם נשענה היסטורית על גישה בטוחה לקניין, לכפרים ולמוסדות קהילתיים. כשביטחון הקרקע קורס, באה אחריו גם קריסה דמוגרפית — כפי שקרה בשלושת העשורים האחרונים ברובו של צפון עיראק. המדיניות האמריקנית והבינלאומית, שעיצבה את הסדר האזורי לאחר העימותים, האיצה את הקריסה הזאת.

מאז תחילת שנות ה־90 התייחסו קובעי המדיניות בארה"ב לאזור בעיראק המנוהל בידי כורדים כאל שותף ביטחוני וכחיץ מפני איומים אזוריים. יציבות, שיתוף פעולה במאבק בטרור ונגישות הומניטרית הפכו למדדי ההצלחה הדומיננטיים. במסגרת הזאת הם ראו בדו־קיום שטחי — כנסיות פתוחות, שכונות מתפקדות והיעדר אלימות המונית — הוכחה להסדר פוליטי בר־קיימא, אך הקדישו הרבה פחות תשומת לב לממשל הקרקעות ולשאלה אם קהילות שנעקרו שמרו על מעמד שווה בתוך המערכות המסדירות את רכושן. הדגש הזה יצר נקודה עיוורת מבנית. זכויות קניין, בתי משפט, סמכות מינהלית ואכיפה ביטחונית חשובים ליציבות ארוכת טווח יותר מסובלנות סמלית. אלא שבאזורים רבים שבשליטה כורדית ובשטחים סמוכים שבמחלוקת, מרשם המקרקעין, בתי המשפט וכוחות הביטחון פועלים בתוך מרחבים חופפים של סמכות פוליטית. קהילות שאין להן כוח שלטוני עשויות לראות את סכסוכיהן נידונים, אך בפועל הם כמעט שאינם נפתרים.

סכסוכי אדמות רבים שבהם מעורבים אשורים מקורם בעקירה שנגרמה בשל הלחימה. לא־אשורים התיישבו בכפרים אשוריים שננטשו במהלך הקרבות בשנות ה־60, ה־70 ובהמשך. הם התעלמו מתיעוד, טשטשו גבולות ונרמלו תביעות מתחרות. עקירה זו הרחיקה את האשורים מאזורים כפריים אסטרטגיים, ואיפשרה לסמכות הפוליטית הכורדית לבסס שליטה בשטח שהיה היסטורית אשורי. אחרי 1991, ובמיוחד אחרי 2003, מוסדות כורדיים מיסדו סמכות על אדמות אשוריות. עם הזמן, תביעות שלא הוכרעו הפכו למציאות מינהלית מקובלת.

הדינמיקה הזאת אינה מוגבלת למחוזות כפריים. הרשויות הכורדיות נוהגות להציג למשלחות בינלאומיות את עינקאווה, עיירה סמוכה לארביל והיישוב האשורי הבולט ביותר בצפון עיראק. אלא שגם כאן האשורים מדווחים על לחצים הקשורים בגישה לקניין, בהחלטות תכנון, בעלויות הגוברות ובתלות מינהלית ברשויות פוליטיות שאינן בשליטתם. הנראות לא תורגמה לאוטונומיה על הקרקע.

ארגונים אשוריים מתעדים את הדפוסים הללו זה שנים, והם מופיעים גם בדיווחי זכויות אדם בינלאומיים. התלונות מצביעות שוב ושוב על אותם מכשולים: תיקים שנותרים תלויים ועומדים שנים, פסיקות שאינן נאכפות ולחץ על קהילות לזנוח את תביעותיהן במקום לנהל מאבקים משפטיים ממושכים. התוצאה צפויה — משפחות עוזבות, כפרים מתרוקנים והכורדים סופגים לידיהם את הקרקע שבמחלוקת כברירת מחדל. הסדרי הביטחון מחזקים את הדינמיקה הזאת. כוחות כורדיים מציבים מחסומים ומפעילים סמכות ברחבי אזורים מעורבים רבים או כאלה שהיו היסטורית אשוריים. גם אם הפריסות מוצדקות בנימוקי ביטחון, הן מקנות גם שליטה בתנועה, במינהל ובניהול סכסוכים. הקהילות שנעקרו נותרות להגיש עתירות לאותם מוסדות עצמם שמפעילים עליהן לחץ בשטח.

במשך עשורים המדיניות האמריקנית לא טיפלה בסוגיה הזאת. סיוע, מימון לשיקום ותמיכה פוליטית זרמו דרך מוסדות אזוריים, כמעט בלי התניות הנוגעות להכרעת סכסוכי קרקע או לאכיפה. מכיוון שהעקירה הכפויה היא שמניעה את הידלדלות האוכלוסייה האשורית, השבת היציבות מחייבת השבת רכוש וגישה שווה להכרעה, לאכיפה ולשלטון עצמי בנושאי קרקע. השוויון אינו יכול להיות סמלי; זהו תנאי המינימום להישרדות.

מערכת שמאפשרת לקהילות ילידיות להתפלל בחופשיות אך אינה יכולה להבטיח את זכויותיהן על הקרקע אינה בת־קיימא. דו־קיום אינו יכול להישמר באמצעות סמליות בלבד. בלי מנגנונים משפטיים אמינים ובלי מעמד שווה בתוך מוסדות השלטון, היציבות הופכת למופע — לא לדבר בר־קיימא. חוסר האיזון הזה טבוע במסגרת החוקתית של עיראק, המעניקה לכורדים פדרליזם, אך דוחקת את האשורים למעמד כפוף ומתייחסת אליהם כאל נתינים בכל רחבי עיראק.

קהילות אינן נעלמות רק בגלל אלימות; הן נעלמות כשהן מאבדות את ההגדרה העצמית שלהן. בצפון עיראק, גורל האשורים נותר המדד הברור ביותר לשאלה אם היציבות בגיבוי אמריקני הביאה צדק או רק ניהלה דעיכה. הנשיא דונלד טראמפ ומזכיר המדינה מרקו רוביו מדברים על הגנה על נוצרים נצורים ברחבי העולם; הם לא צריכים להפוך את צפון עיראק ליוצאת מן הכלל.