אי־הוודאות הבריאה של הבחירות בעיראק

העיראקים הולכים היום לקלפיות כדי לבחור ממשלה חדשה, בבחירות הפרלמנטריות השישיות במדינה בתוך שני עשורים. הם ממתינים לתוצאות — רבים בציניות ואחרים בהתלהבות שנובעת מאידאולוגיה, או מתקווה שה־ואסטה שלהם — כוח וקשרים — תזכה אותם במשרה נחשקת או רווחית בשירות הציבורי העיראקי, אם ייצמדו לפוליטיקאי הנכון.

הדבר היחיד שהעיראקים מסכימים עליו הוא שהם אינם יודעים מי ייצא מהבחירות. קביעת מספר המושבים שכל מפלגה קיבלה היא רק הצעד הראשון. אחר כך יתמרנו ראשי המפלגות בעיראק — חלקם נבחרי ציבור, אך רובם פועלים מאחורי הקלעים — כדי להרכיב קואליציות, ובתוך כך להקים ממשלה כוללת שבה כל העדות וקבוצות הזהות המרכזיות ירגישו מיוצגות. לפי המסורת, אף שלא לפי החוק, הכורדים מקבלים את הנשיאות, הערבים הסונים את יושב־ראש הפרלמנט והערבים השיעים את ראשות הממשלה.

בעוד האמריקנים עדיין רואים את עיראק דרך הפריזמה של החלטתו השנויה במחלוקת של הנשיא ג'ורג' ו' בוש לפלוש למדינה, עיראק של היום היא מדינה אחרת. אולי שלושה רבעים מתושביה נולדו אחרי סדאם חוסיין, או שאין להם זיכרון ממשי ממנו; גם הזיכרון של הכיבוש בהובלת ארה"ב הולך ומתעמעם. סונים ברמאדי ובפלוג'ה שואלים מתי הנחתים האמריקנים עשויים לחזור כתיירים; האלימות והשנאה שליוו את המרד רחוקות היום מאל־אנבאר כפי שמלחמת וייטנאם הייתה רחוקה מן הווייטנאמים כשנשיא ארה"ב ביל קלינטון חידש את היחסים.

התרבות הפוליטית בעיראק השתנתה. הקמפיין לקראת בחירות היום החל לפני חודשים. לפני דור עיראקים פחדו לדבר על פוליטיקה או למתוח ביקורת על ממשלת סדאם. הפחד הזה נמשך, למרבה האירוניה, בכורדיסטן העיראקית, שם מנהיג המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן מסעוד ברזאני ובניו מסרור וווייסי כפו סגנון הנהגה בעת'יסטי, שעלול להסתיים בחורבן — אם לא במאסר ובמוות — למי שנוטים לבקר. אבל בשאר עיראק הביקורת רווחת ותוססת.

אם ברוב המדינות הערביות כהונה שלטונית שקולה לכהונה לכל החיים, בעיראק זה אינו כך: העיראקים מענישים מי שנתפס כבלתי יעיל ומושחת. שיעור המכהנים החוזרים לכהונה בעיראק נמוך מ־40 אחוז, ואחרי בחירות רבות הוא קרוב יותר ל־25 אחוז. לעומת זאת, שיעור המכהנים החוזרים לכהונה בקונגרס קרוב יותר ל־80 אחוז ולעיתים קרובות אף יותר. בנובמבר 2019 צעירים בעיראק התמרמרו עד כדי כך על ראש הממשלה עאדל עבד אל־מהדי, שיצאו לרחובות ובסופו של דבר אילצו אותו לפרוש מוקדם.

אף שמיליציות — שיעיות וכורדיות כאחת — מבקשות לעוות את רצון הבוחר, יש גבולות להשפעתן, פשוט משום שלאף אחת מהן אין מונופול על הכוח. חילוקי דעות אישיים ופילוגים רווחים גם בקרב קבוצות פרו־איראניות, במיוחד כשעל הכף מונחים סכומי כסף כה גבוהים. בניגוד למה שסבורים משקיפים אמריקנים רבים, הכסף אינו זורם ממשמרות המהפכה האסלאמית של איראן אל המיליציות העיראקיות, אלא דווקא בכיוון ההפוך. עיראק היא המקום שבו משמרות המהפכה מבקשות לעשות כסף. כשמגדלים גבוהים, רשתות מלונות זרות, כבישים מהירים וגשרים צצים ברחבי המדינה, הטינה כלפי מי שנהנים ממסלול מקוצר הולכת ומגיעה לנקודת רתיחה. כשמריבות על טריטוריה או על תפקידים מתפרצות לאלימות וחפים מפשע נרצחים כנזק אגבי — חשבו על חילופי אש של המאפיה בשיקגו של שנות ה־30 — הזעם הזה מגיע ללבן־רותח.

השאלה מבחינת העיראקים היא אם המערכת מסוגלת להכיל את זעמם. האו"ם ומי שכיהן כמנהל רשות הקואליציה הזמנית, ל. פול ברמר, עיצבו את הבחירות בעיראק כך שיהיו שונות מהותית מאלה שמתקיימות בארצות הברית. מועמדים רבים מתמודדים, ומשובצים לרשימות מפלגתיות בידי ראשי מפלגות שלא נבחרו. כך נוצרה שיטה שבה פוליטיקאים שאפתנים חייבים לזכות בנאמנות מכונות המפלגה, לעיתים באמצעות הקצנת עדתיות או אינטרסים אתניים. אף שעיראק התאימה את מחוזות הבחירה שלה לאורך השנים — נעלמו פתקי ההצבעה הארציים שאומצו בעבר מטעמי נוחות בניהול הבחירות — העובדה נותרת בעינה: פוליטיקאים בעיראק מבקשים לרצות את ראשי המפלגות יותר מאשר את קהל בוחריהם. מתווכי כוח מושחתים, שאינם נדרשים לדין וחשבון בקלפי, קובעים את דמות הממשלה יותר מן המצביעים.

אף שנדוש לומר שכל בחירות הן צומת דרכים, התסכול מן השיטה ומן המשמר הישן עשוי להגיע לשיאו בשבועות ובחודשים הקרובים. ראש הממשלה המכהן מוחמד שיאע א־סודאני חלש. אף שנרשם שיפור עצום בחיי העיראקים מן השורה בתקופת כהונתו — הוא פיקח על סוג של פיתוח תשתיות שהאמריקנים רק הבטיחו — פרשת האזנות סתר בתחילת כהונתו שיתקה אותו. הוא נותר בתפקיד לא משום שהדף את ההאשמות, אלא משום שיריבים וגם כוחות חיצוניים כמו הרפובליקה האסלאמית של איראן העדיפו ראש ממשלה חלש על פני דמות חזקה, שפחות נתונה למניפולציה.

רצון כזה בחולשה אינו מוגבל לבחירות. ראש הממשלה לשעבר נורי אל־מאליכי, מתווך כוח ערבי־שיעי ואחד ממנהיגיה המושחתים ביותר של עיראק, נחוש לבצע קאמבק כל עוד הוא יכול: הוא בן 75 וסבל משורת בעיות בריאות. מנותק מן הציבור הרחב באמצעות מחסומים ושומרי ראש, הוא אינו מכיר עד הסוף עד כמה עיראק השתנתה בעשרים השנים מאז עלה לראשונה לשלטון.

ואכן, אף שמאליכי שואף לשוב לארמון הרפובליקה, הכמיהה שלו לסיבוב ניצחון אחרון מסמנת את סופו של דור מנהיגי הפוסט־מלחמה. איאד עלאווי, אבראהים אל־ג'עפרי, מאליכי, חיידר אל־עבאדי ועבד אל־מהדי — כולם בשנות ה־70 או ה־80 לחייהם ובריאותם רופפת. כך גם מתווכי כוח אחרים, בהם ראש ארגון בדר האדי אל־עאמרי ומנהיג המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן מסעוד ברזאני. המנהיג הכורדי היריב באפל טאלאבאני, מנגד, ניצב בפני שאלות ציבוריות בנוגע ליציבותו הנפשית; הפרעה דו־קוטבית ודיכאון עוברים בצד המשפחה של אמו.

כך נותרו מעטים על הספסל שעשויים לשרוד את טיהור הזמן. קייס אל־ח'זעלי בן 51 בלבד והוא מבקש נואשות לבצע תפנית לעבר קבילות — אם לא מכובדות — כפי שעשה מוקתדא א־צדר בן ה־52. בזמן שמשפחת טאלאבאני קורסת מבפנים, ברזאני מבקש לחזק את בנו מסרור בן ה־56 ואת נכדו אארין בן ה־24.

אלא שכל אחד מהם סוחב מטען. ארצות הברית הגדירה בעבר את ח'זעלי כטרוריסט. הוא מבקש לצאת מן הקור, אבל הוא ואחיו אינם יכולים לטהר את עצמם באותה קלות מן התווית של אנשי עסקים מושחתים. א־צדר מבקש להתעטף בגלימת המאבק בשחיתות, אבל זה קשה כשהוא משתף פעולה עם ברזאני, אולי המנהיג המושחת ביותר בעיראק.

הדינמיקות הללו והאכזבה מהן מחדדות את הבעיה הרחבה יותר: כל מי שמגנה את הדמוקרטיה בעיראק צריך לזכור שדיונים והערכות מסוג זה היו מובילים לעונש מאסר כבד בכל מדינה ערבית אחרת; בעיראק הם מתקיימים בגלוי מדי יום ובכל בית תה, מסעדת המבורגרים או מועדון חברתי כורדי. בה בעת, הם פותחים את הדלת בפני סוס שחור — למשל מושל מחוז שמגיע מחוץ לבגדאד. אי־ודאות כזאת יכולה להיות בריאה.

כשערבים מדברים על ייצוג ועל לגיטימיות ודיפלומטים מבחוץ מדברים על ממשלה מכלילה, הם מדברים על עיראק. אולי הגיע הזמן שהאמריקנים יפסיקו להלקות את עצמם על מלחמה שהתרחשה לפני יותר משני עשורים, ויכירו בכך שעיראק החדשה, לטוב או לרע, הפכה למודל של דמוקרטיה באזור.