מועמדות טורקיה ל-BRICS: מקבילה דיפלומטית לרכש ה-S-400
אנקרה מבקשת להצטרף לגוש הכלכלות המתעוררות ובמקביל לשדרג את מקומה בארגון שנגחאי, בהובלת סין ורוסיה, ממשקיפה ואף לחברה מן המניין.
ב־2 בספטמבר 2024 הגישה טורקיה [Türkiye] בקשה רשמית להצטרף ל־BRICS, קבוצת הכלכלות המתעוררות. ההתקרבות של טורקיה ל־BRICS מגיעה כשבמקביל הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן מאותת על רצון לשדרג את מעמדה של טורקיה בארגון שנגחאי לשיתוף פעולה — גוש שיתוף פעולה בהובלת סין ורוסיה — ממעמד של שותפה לדיאלוג למדינה משקיפה, אם לא לחברה מן המניין.
מצד אחד, בקשת ההצטרפות של טורקיה ל־BRICS היא הכרה שבשתיקה בכך שחלומותיו של ארדואן להפוך את כלכלת ארצו לאחת מעשר הגדולות בעולם התנפצו על שרטון הניהול הכושל שלו עצמו; כלכלת טורקיה מדורגת כיום במקום ה־18 בעולם וממשיכה לרדת. מצד שני, האתגר הרחב יותר הוא דיפלומטי. אף ש־BRICS הוא מבחינה טכנית גוף כלכלי, יש לו גם משמעויות רחבות יותר: ברזיל, רוסיה, הודו, סין ודרום אפריקה, שמהן נגזר ראשי התיבות BRICS, מבקשות ליצור מערכת פיננסית חלופית שתחתור תחת הדולר האמריקאי כמטבע המרכזי בסחר הבין־לאומי. במילים אחרות, ארדואן שוב מתייצב לצד מוסקבה ובייג'ינג כדי להחליש את אירופה ואת ארצות הברית.
על הממשל האמריקאי הבא להתייחס למהלך הטורקי כאל המקבילה הדיפלומטית לרכישת מערכות הנ״מ S-400. במקום לראות ב־S-400 רק חוזה שעלול היה לרדת לטמיון, ממשל טראמפ הבין שהפנייה של ארדואן לעבר רוסיה מציבה אתגר מתמשך. שילוב ה־S-400 בהגנתה של טורקיה היה משמעו חשיפת סודות NATO למהנדסי הקרמלין. גם אם טורקיה הייתה מבודדת את ה־S-400, הוא עדיין היה עלול לאיים על מטוסי הקרב F-35 Joint Strike Fighters, שארצות הברית ו־NATO ביקשו לשמר כעמוד השדרה של ההגנה העתידית מפני רוסיה או סין. כשהוא מוצב בסמיכות למטוסי ה־F-35, מכ״ם ה־S-400 יכול היה לסייע לטורקיה לשכלל את המעקב אחר מטוסי החמקנות. כדי להיחלץ מן האיום, ממשל טראמפ הסכים לצמצם את ההשקעה הצבאית האמריקאית בטורקיה ולהוציא את טורקיה מתוכנית ה־F-35.
בעקבות בקשת ההצטרפות ל־BRICS ורצונו של ארדואן להצטרף לארגון שנגחאי לשיתוף פעולה, הגיע הזמן להרחיב את ההסגר הצבאי גם אל הזירה הדיפלומטית. טורקיה כבר מזמן חדלה לנהוג כפי שחברה ב־NATO צריכה לנהוג; במקום לחזק את הברית, היא מערערת אותה. אף שטורקיה כבר אינה אמורה להיות חברה ב־NATO, לא התאפשר לסלק אותה, משום שאמנת NATO אינה כוללת מנגנון להדחת חברים סוררים.
הפנייה של טורקיה ל־BRICS ולארגון שנגחאי לשיתוף פעולה מחזקת את הטענה שהקיפאון המשפטי הזה כבר אינו בר־קיימא. כדי להמחיש בהשוואה קיצונית, השתייכות במקביל ל־NATO ולארגון שנגחאי לשיתוף פעולה דומה לחברות גם באגודה הלאומית לקידום אנשים צבעוניים (NAACP) וגם בקו קלוקס קלאן. ייתכן ש־BRICS אינו קיצוני כמו ארגון שנגחאי לשיתוף פעולה, אך הוא נע במהירות בכיוון הזה. ככל שכלכלת הודו הופכת לשלישית בגודלה בעולם, יש סימנים שהודו עשויה לעזוב את המסגרת משום שהיא כבר אינה מייצגת את האינטרסים שלה. שאר הקבוצה, לעומת זאת, מאמצת אי־ליברליזם. ברזיל ודרום אפריקה, למשל, שוחקות את חופש הביטוי ואת זכויות הקניין. אתיופיה, חברה חדשה, ביקשה לבצע רצח עם באוכלוסיית הטיגראי שלה. BRICS הופך יותר ויותר לארגון שמספק כיסוי לאוטוקרטים ולמי שמבקשים לערער את הסדר הליברלי. בפשטות, כשרוסיה ואיראן (שהצטרפה ל־BRICS ב־1 בינואר 2024) הן כיום שני האיומים המרכזיים על NATO, ארדואן מאותת על רצונו להיות שותף של שתיהן.
אין עוד מקום לדחיות. כל עוד טורקיה נותרת ב־NATO, על ארצות הברית ואירופה להטיל עליה הסגר, כדי שטורקיה לא תבגוד באינטרסים שלהן ותעבירם לאויביהן. טורקיה צריכה לעמוד בפני סנקציות וצעדים שיפגעו בתדמיתה וביכולותיה במידה שאינה פחותה מהוצאתה מתוכנית ה־F-35.
כאן יכולה לשמש מצפן העמדה הדיפלומטית של ארצות הברית כלפי איראן ורוסיה. חוק המשלחות הזרות (Foreign Missions Act), למשל, מאפשר למזכיר המדינה להגביל את תנועתם של דיפלומטים זרים המוצבים בארצות הברית. אם דיפלומטים איראניים באו"ם בניו יורק ייסעו מעבר לרדיוס של 25 מייל, למשל, הם ייעצרו ויגורשו. דיפלומטים מבלארוס, קובה, אריתריאה, קוריאה הצפונית, רוסיה, סוריה וונצואלה כפופים להגבלות דומות בוושינגטון ו/או בניו יורק. דיפלומטים סינים, בינתיים, חייבים למסור הודעה רשמית על נסיעות ועל פגישות. נוכח הפנייתה הדיפלומטית של טורקיה לעבר סין, רוסיה וונצואלה, מקומה ברור גם הוא ברשימה הזאת — בלי קשר לחברותה ב־NATO. אין ספק שטורקיה תפעל בהדדיות ותדרוש מדיפלומטים אמריקאים שלא לחרוג מאנקרה, איסטנבול או איזמיר; המחיר יהיה שווה את זה. אולם בשני המקרים, הסנקציה אינה חייבת להיות קבועה. אם טורקיה תמשוך את בקשתה ל־BRICS ותסיים את המהלך שלה לעבר ארגון שנגחאי לשיתוף פעולה, אז וושינגטון ואנקרה יוכלו פשוט להשיב את יחסיהן ל־status quo ante.
דיפלומטיה היא כלי חשוב, אבל היא אינה מסתכמת בשתייה עליזה של ראקי או בנשנוש לוקום ובקלאווה עם עמיתים טורקים; דיפלומטיה יעילה חייבת לכייל את מדיניות המדינה אל מול המציאות של שותפים או יריבים. במקרה של טורקיה, הגיע הזמן להסגר מיידי.