הישגי טורקיה בלוב חושפים את גבולות שיתוף הפעולה יוון־מצרים

יוון ומצרים העמיקו בהדרגה את קשריהן במזרח הים התיכון, בעיקר על בסיס תיחום גבולות ימיים ושיתוף פעולה ביטחוני. ההסכם שחתמו ב־2020 על אזורים כלכליים בלעדיים קרא תיגר על ההסכם של טורקיה עם לוב וקירב בין אתונה לקהיר. אלא שככל שטורקיה העמיקה את מעורבותה בלוב — לרבות פנייה לרשויות במזרח המדינה — התבררו גם גבולות שיתוף הפעולה היווני־מצרי.

התחממות היחסים בין מצרים לאנקרה מלמדת שהסכמה בסוגיות ימיות אינה בהכרח אומרת שלשתי המדינות יש תפיסה רחבה משותפת ביחס לשאיפות האזוריות של טורקיה.

ההתפתחויות האחרונות ממחישות את המפנה. ב־15 באוקטובר 2026 נפגשו גורמים יוונים ומצרים באתונה כדי לדון בעתידה של לוב, בסוגיות ביטחון ובמחלוקות ימיות. חמישה ימים לאחר מכן אישר בית הנבחרים הלובי שמושבו בבנגזי, שקודם לכן דחה את ההסכם, את המזכר הימי שחתמה טורקיה עם טריפולי ב־2019. זו נקודת מפנה: טורקיה יכולה כעת לבסס קשרים עם שני הצדדים בלוב, וכך קשה יותר ליוון ולמצרים להישען על קשריהן הישנים כדי לבלום את ההשפעה הטורקית.

אתונה וקהיר לא הסתפקו במחאות דיפלומטיות. יוון טוענת שהמזכר הטורקי־לובי מתעלם מהזכויות הימיות של כרתים ושל איים יווניים נוספים, ואילו מצרים גורסת שהוא מפר את האזור הכלכלי הבלעדי שלה ואת המדף היבשתי. ב־22 באוקטובר הסכימו שרי החוץ להמשיך לדון בהרחבה מזרחה של הסכם תיחום הגבולות הימיים שלהן מ־2020 — סימן לשותפות ולתיאום מתמשכים. עם זאת, היקפה של הרחבה אפשרית כזו עדיין אינו ברור, במיוחד באזור קסטלוריזו, שבו התביעות הימיות רגישות במיוחד.

מצרים גם מתכוננת לאתגר את המזכר משפטית, גם בזמן שהיא ממשיכה לשפר את יחסיה עם טורקיה. ב־23 באוקטובר נפגש שר החוץ המצרי בדר עבד אל־עאטי עם שר החוץ הטורקי האקאן פידאן באיסטנבול, וחזר והדגיש את התנגדות מצרים להסכם. הפגישה הותירה את ערוצי התקשורת פתוחים: פידאן הכיר בחששות מצרים ותמך בהמשך השיחות. קהיר ממשיכה לדחות את התביעות הימיות של אנקרה, ובמקביל פועלת לשיפור היחסים הדו־צדדיים.

גישתה של מצרים מוכתבת משיקולים מעשיים. חוסר היציבות בלוב — שעל גבולה של מצרים — משליך על ביטחונה. לקהיר חשובים יחסיה עם מנהיגי מזרח לוב, אך תמיכתו של הפילדמרשל חליפה חפתאר במזכר סיבכה את עמדת מצרים. כדי להגן על האינטרסים שלה, מצרים נוהגת לא אחת בפרגמטיות, גם מול יריבות כמו טורקיה. ככל שמעורבותה של טורקיה בלוב גוברת, קהיר רואה יתרון בשימור המגע עם אנקרה, במקום לאפשר למחלוקת אחת להאפיל על מכלול היחסים.

ליוון סדרי עדיפויות אחרים. המזכר מאיים על תביעותיה של אתונה מדרום לכרתים, ולכן בלימת קבלתו היא יעד דיפלומטי מרכזי. בעוד שמצרים עוסקת ביציבות לוב ובביטחון הגבול ומתמקדת בשימור השפעתה, יוון ניצבת מול אתגר ישיר לריבונותה ונדרשת לגוון את מאמציה הדיפלומטיים באמצעות בניית קשרים עם כלל הפלגים בלוב. ככל שטורקיה מחזקת את דריסת הרגל שלה, אתונה וקהיר חייבות להסתגל — לשתף פעולה היכן שאפשר, ובמקביל לקדם גם ערוצי הידברות עצמאיים. השותפות ביניהן יציבה, אך הצלחתה לטווח הארוך תלויה בגמישות, בדיאלוג וביכולת לנווט בין אינטרסים מתחרים.

ההבדלים הללו אינם מערערים את שיתוף הפעולה הדו־צדדי, אך הם משרטטים את גבולותיו. אתונה צריכה להתמקד בנקודות חפיפה מעשיות, כגון עדכון ההסכם הימי, כדי לשמור על תיאום הדוק. במקביל, יוון נדרשת לפתח קשרים משלה עם הרשויות היריבות בלוב. העמקת מעורבותה של טורקיה במזרח לוב מזכירה שנחוצה גישה רחבה וגמישה יותר.

גם ארצות הברית עוקבת מקרוב. לאחר שקראה תחילה לשיחות, הגדירה מחלקת המדינה ב־25 באוקטובר את אשרור המזכר כ"פרובוקטיבי". היא קראה ליוון ולטורקיה — שתיהן בנות ברית ב־NATO — ליישב את חילוקי הדעות באמצעות דיאלוג.

תגובת וושינגטון מבהירה שהיא מבקשת להימנע ממתיחות בין בנות בריתה. אבל המחלוקת אינה רק בין יוון לטורקיה — גם למצרים וללוב יש אינטרסים. אי־הוודאות סביב גבולות ימיים עלולה להאט חיפושי אנרגיה והשקעות. ארה"ב מעוניינת בפתרונות מוסכמים, אך אסור לה להתעלם מזכויותיהן של מדינות נוספות שההסכם משפיע עליהן.

מנקודת המבט היוונית, הדיפלומטיה האמריקאית מסייעת אך אינה יכולה לבוא במקום תוכנית אזורית רחבה יותר. גם בוושינגטון צריך להבין שתפקידה ההולך ומתרחב של טורקיה בלוב משפיע על כמה משותפותיה של ארה"ב, ולא רק על יוון, וגם על האינטרס שלה עצמה ביציבות באזור.

השינויים האחרונים אינם מבשרים משבר ביחסי יוון־מצרים, שכן שתי הממשלות עדיין מתנגדות למזכר הטורקי־לובי ומחפשות דרכים חדשות לשתף פעולה. יוון ומצרים יכולות להישאר שותפות גם אם גישתן לטורקיה שונה. האופן שבו ינוהלו ההבדלים הללו, עם זאת, הוא שיקבע מה יצליחו להשיג יחד באזור.