שני ספרי זיכרונות פלסטיניים מעלים את הימים הטובים
על העונג שבחיים בעזה: זיכרונו של אורח חיים שנחרב
מאת Mohammed Omer Almoghayer. ניו יורק ולונדון: OR Books, 2025. 288 עמ׳, 19.95 דולר (כריכה רכה)
ביקורת: A.J. Caschetta
האלגיה של אלמוגייר לעזה נועדה להציב ניגוד חד בין עזה שלפני 7 באוקטובר לבין עזה שלאחריו. "אני כותב את מרבית הספר בזמן הווה כדי שעזה תרגיש חיה שוב", הוא מסביר, אך מסיים בקביעה שעל הקוראים "להתעורר מן החלום ולראות אותה מוטלת בחורבנה". הוא מקדיש 234 עמודים לתיאור "אורח חיים" אידילי, ולאחריהם אפילוג בן 23 עמודים המתאר כיצד אורח החיים הזה "נחרב כעת".
אלא שההימור הרטורי של המחבר מתהפך עליו. פלסטיני ובוגר האוניברסיטה האסלאמית בעזה, הוא מנחית — בלי שהתכוון — מכת מחץ על השקר הנפוץ והמזיק שלפיו עזה שלפני 7 באוקטובר הייתה "כלא תחת כיפת השמיים".
במשפט הפתיחה שלו אלמוגייר (המכונה גם Mohammed Omer) מספר שהיה "עמית מחקר צעיר ורענן פנים באוניברסיטת קולומביה". בפסקה האחרונה הוא כותב: "ועכשיו, קורא יקר, עליי להיפרד ממך, שכן מחר אני עוזב את עזה אל הזדמנות מרגשת כחוקר אורח באוניברסיטת הרווארד". מעבר לנפנוף בשמות, המסע שלו מבהיר שה"אסיר" לכאורה נכנס ויוצא מן הכלא לכאורה כרצונו.
יתרה מזו, התיאורים בספר של שפע אוכל, אזרחים שמחים, סעודות, מסיבות, חתונות וחגיגות מכל סוג עומדים בסתירה לנרטיב שלפיו עזה שלפני 7 באוקטובר הייתה מקום של אנשים רעבים, אומללים וחסרי אונים, החיים על בלימה ותלויים בחסדיהם של אדונים אימפריאליים אכזריים.
"אתם נמצאים עכשיו בעזה", כך נפתח פרק 1, "שבה החיבוק החם של הכנסת האורחים מתחיל בכוס תה או קפה צנועה ובהזמנה להירגע ולהרגיש בבית". הפרק נחתם בהבטחה שהמחבר אינו מקיים: "בעמודים הבאים אני מזמין אותך להשתתף במשתה ספרותי".
מה שבא אחר כך הוא פחות משתה ויותר בופה בהגשה עצמית — קר ופג תוקף. מדובר ברצף של קטעים קצרים על "האנשים הטובים" של עזה, שביניהם משולבים "אינטרלודים", כפי שאלמוגייר מכנה זאת, על משפחה מטקסס המסייעת למשפחה בעזה, וגם "הפרעה פתאומית", בלשונו, המתארת את חטיפתו ועינויו לכאורה בידי דאעש.
מוטיב "החיבוק החם של הכנסת האורחים" חוצה את תיאורו של אלמוגייר את העזתים כמכניסי האורחים והתמימים שבבני האדם. המילים "הכנסת אורחים" ו"תמים" חוזרות לאורך הספר בתדירות גבוהה יותר מן המילה "חמאס" — בעוד החגיגות ושמחת החיים מחלחלות לכל דיוקן: חסן, בעל בית המרקחת אל־עודה; מאהר, צייד השליוים; אסעד, בעל המסעדה; דומניקו, אופה הפיצות; סמירה, מגדלת תפוחי האדמה; נרמין, מעצבת האופנה; אמירה, ספורטאית הפארקור; אחמד, המורה שמשתכר בדוחק; כרם, בעל חנות הספרים; צייר המכונה "הפיקאסו של פלסטין", ואחרים. כולם מתוארים כעדינים, נדיבים ומעל הכול מכניסי אורחים ותמימים, המשגשגים בין בתי קפה צפופים, חנויות הומות וציורי קיר של בנקסי.
גם האדמה מתוארת כמכניסת אורחים ופורייה, המניבה את הפירות והירקות הטובים ביותר בכל מקום. "מומחים הולנדים אומרים שלתותים מעזה יש טעם עשיר יותר מאלה המיובאים מספרד וממרוקו", טוען המחבר. התה טעים יותר, הקינוחים מתוקים יותר והכנאפה גבינתית יותר. כמעט כל פרק גדוש בתיאורים של הצמחייה המקומית השופעת, של שפע הציד והפירות, לצד פרטים על הגרסאות העזתיות כמעט לכל מאכל ערבי שאפשר להעלות על הדעת: חרירה, מותבל, מפתול, טאבון, מוסחן, מקלובה, וורק ענב, שישליק, פלאפל, תבשיל במיה ועוד.
הספר של אלמוגייר נקרא יותר כמדריך זגאט למטבח המזרח־תיכוני מאשר כתיאור אתנוגרפי של כלא תחת כיפת השמיים שבו האסירים סובלים מחוסר ביטחון תזונתי. הוא מתאר את חג עיד אל־פיטר בן שלושת הימים כ"חלום שהתגשם עבור חובבי אוכל, חגיגה גסטרונומית ששווה לחצות בעבורה את העולם". סצנה אחת נפתחת כך: "בבית האריזה ההומה, הגדוש בתוצרת המוכנה לתקווה שתועבר להולנד ותימכר בשווקים אירופיים אחרים, השפע המתוק הוא עצום". החנות עתירת המלאי של כרם מציעה לא רק ספרים אלא גם "מגוון מתנות ומזכרות: דובוני צעצוע אדומים, בושם, קולון, פריטים מחוקקים, הלבשה תחתונה ולעתים גם פרחים טריים".
בעוד אלמוגייר, כך נראה, אינו מודע לכך שמכתב האהבה שלו לעזה ממוטט את תרמית "הכלא תחת כיפת השמיים" שלו, הוא מודע היטב — ובכאב — לצורך להצניע את חמאס, ששמו מופיע בספרו שש פעמים בלבד. הוא מעדיף לאזכר את חמאס בעקיפין ובכבוד כ"משטר" וכ"ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי", ואת אנשיו הוא מכנה או בתאריהם הרשמיים (עובדים ב"משרד התרבות הפלסטיני שמושבו בעזה" או ב"משרד האוצר של עזה") — או במונחים תמימים אף יותר, כגון "הרשויות המקומיות" ו"אנשי ביטחון".
כשהוא כן מזכיר את חמאס, אלמוגייר מטיל על ארצות הברית ועל ישראל את האחריות לעצם קיומו. הוא טוען חמש פעמים שהארגון שולט בעזה משום שצבר פופולריות בעקבות הפיכה כושלת לכאורה של ה-CIA: "הסיבה שחמאס השתלט בהפיכה הייתה שישראל וארה"ב ניסו להפיל באלימות את הרצון הדמוקרטי של העם הפלסטיני ב-2007". הטענה המקוממת ביותר שלו מופיעה בהערת שוליים באפילוג, שם הוא, בניסוח שגוי דקדוקית, כותב: "גם אם חמאס היה חדל מלהתקיים, דבר יסודי לא היה משתנה. הם אינם שורש הסכסוך הזה".
קוראים המצפים להערכה רצינית של העיר התת־קרקעית של חמאס, שבה הוא מאחסן טילים ומחזיק חטופים, יתאכזבו. עזה התת־קרקעית כמעט שאינה קיימת בספרו של אלמוגייר, למעט באזכוריו המכובסים ל"כלכלת המנהרות". הוא ממעיט בתכליתה, וטוען כי "כמעט כל החיות בגן החיות South Forest בעזה, ובהן הצבועים, הזאבים, יעני בנות היענה, השימפנזים והאריה המשובח, הגיעו דרך המנהרות. כמה אנשים עשירים אף הצליחו להבריח שולחנות ביליארד בגודל מלא וג'קוזי". הוא גם מדווח שמנהל בנק אמר לו שברפיח "שש מאות אנשים הרוויחו לפחות מיליון דולר אמריקאי מכלכלת המנהרות". משום מה, הכשרתו של אלמוגייר בעיתונאות באוניברסיטת קולומביה אינה מדרבנת אותו לבדוק כיצד נעשו ההון האלה, בידי מי ולאיזו מטרה. ייתכן שאינו רוצה לדעת.
החיפוי הנועז והדרמטי ביותר שאלמוגייר מספק לחמאס מופיע במה שאמור להיות תיאור חטיפתו וחקירתו בידי אבו בכר, אמיר המדינה האסלאמית בעזה. חוטפיו דורשים ממנו "לסייע להם במאמצם להשיב את עזה מידי שולטיה הנוכחיים", והוא משיב: "אני מסרב".
הקוראים יחליטו בעצמם אם להאמין לסיפור החטיפה הזה. מבין מי שמאמינים, מעטים ככל הנראה יאמינו שכאשר הועמד בפני הבחירה בין שיתוף פעולה עם דאעש לבין עריפת ראש, הוא אמר: "אני מעדיף להתייצב מול המוות מלשתף פעולה עם יצורי הלילה. אני משרתה של השמש, נועדתי לעמול תחת קרניה החמות".
ואכן, הקטע על החטיפה בידי דאעש מספק הזדמנות נוספת להציג את חמאס ככוח מתון. כשהמחבר נמלט ונתקל ב"שוטר", ומודיע לו כי "נחטפתי בידי קבוצת חמושים", השוטר של חמאס מטיל ספק בסיפורו של אלמוגייר ואומר לו: "אין דאעש... אנחנו הכוח היחיד כאן".
בעזה של אלמוגייר — זו שמעבר למראה — חמאס מצטייר ככוח מתון, החשדן כלפי האמיר הקיצוני אבו בכר. בספר הזיכרונות יש רגעים של הומור לא מכוון, כמו הסיפור על פצצה ישראלית שהרגה אישה "שהייתה בהיריון של 30 חודשים". רוב הקוראים, עם זאת, ימצאו בחיבור הפנטסטי הזה מעט מאוד הומור — והרבה רטוריקה חסרת רגישות. נדרשה חוצפה יוצאת דופן כדי לכתוב, אחרי 7 באוקטובר, כי "פלסטינים מכל הגילים נחטפים באורח סדיר בידי הצבא הישראלי".
על אף מאמציו לעורר זעם על "אורח החיים שנחרב כעת" בעזה, אלמוגייר אינו יכול להימלט מן המציאות החדה: עזתים רבים — חברי חמאס ו"אזרחים" גם יחד — השתתפו בפוגרום של 7 באוקטובר. הקוראים נותרים לתהות מי מן התמימים המחייכים שלו היה אולי בין הפורעים שרצחו ואנסו ישראלים, הסתירו חטופים בבתיהם והועסקו בישראל, תוך איסוף מודיעין כדי לסייע ל"מבצע מבול אל־אקצא". עובדה אחת נותרת ודאית — אפילו אחד מן העזתים מכניסי האורחים והנעימים של אלמוגייר לא סיפק שמץ מידע על מקום הימצאם של החטופים.
אם "על העונג שבחיים בעזה" מתאר שפע מסחרר, אלמוגייר עצמו מתגלה כמי שאינו מסוגל להתבייש. הפרוזה העבה והשחוקה שלו מסריחה מקלישאות ומפלטיטודות, ואינה עושה דבר כדי לחזק את מעמדה המתדרדר של קולומביה.
Mapping My Return: A Palestinian Memoir
מאת Salman Abu Sitta. קהיר: American University in Cairo Press, 2025. 352 עמ׳, 28.99 דולר (כריכה רכה), 28.99 דולר (EPUB)
ביקורת: Martin Sherman
"Mapping My Return" הוא, בסופו של דבר, קריאה למחיקתה של ישראל כולה. לא במקרה, המחבר מציע כי מאחר שמרבית האוכלוסייה היהודית בישראל מרוכזת במרכזים עירוניים, על התפוצה הפלסטינית לחזור אל האזורים הכפריים המהווים בערך 90 אחוז מן השטח. הדבר יקרה "בלי עקירה משמעותית של יהודים", בתנאי שיהיו "מוכנים לחיות בשלום בפלסטין חופשית".
תיאורו של אבו סיטה את 7 באוקטובר חושף את השקפת עולמו הרחבה יותר:
"מרצונם החופשי, צעירים אחדים בעזה ניסו לחזור הביתה. ב-7 באוקטובר 2023 מספר קטן של צעירים, צאצאי הדור השלישי או הרביעי של פליטי 1948, פרצו את הגדר המבוצרת היטב של מחנה הריכוז עזה והחלו במסע חזרה הביתה. הם כבשו מחדש כ-1,500 קילומטרים רבועים ממולדתם בבוקר אחד. לזמן מה חלומם לחזור הביתה כמעט התגשם".
שימו לב להיעדר המוחלט של כל אזכור לרצח ולהטלת מומים, לאונס ולהרס. זהו בסך הכול "חלום נחמד לחזור הביתה".
ברובו, "Mapping My Return" נקרא כמסע נוסטלגי, עם ציפוי סכריני שמטרתו להציג עבר קדם־ציוני אידילי לכאורה, ולא את המציאות של חברה נחשלת, אכזרית, מיזוגינית, הומופובית ומדכאת.
באופן מוזר, המחבר מערער את התיאור הפסטורלי שלו עצמו כשהוא מספר באהדה כיצד אמו, חמושה בפגיון, תקפה מתווכת שהגיעה לסדר נישואים פוליגמיים עם אביו. כך נראית ההקבלה לכפר האנגלי התמים.
ספרו משובץ ברמיזות גזעניות מבזות כלפי יהודים ממוצא אירופי כזרים פולשניים וכסוכנים של "מזימות קולוניאליות מערביות", ואבו סיטה מקונן: "לא ייתכן שחלק כה יקר של העולם כמו פלסטין ייחטף בידי מזרח־אירופים המונעים ממזימות קולוניאליות מערביות, שההיסטוריה שלו תילקח כשלהם, שהגאוגרפיה שלו תרוקן מאנשיה ושמותיו יוחלפו בשמות מחודשים".
טענתו של אבו סיטה על "חוטפים אירופים" הכופים "שמות מחודשים" שגויה. בפועל, הציונים השיבו שמות מקראיים לאתרים כמו חברון, צפת, בית שאן וירושלים, לאחר שהוחלפו בשמות ערביים. אכן, השרידים האבותיים האלה קדמו זמן רב להופעת האסלאם. שמות אחרים, כגון טבריה וקיסריה, הם רומיים, וגם הם קדמו במאות שנים לבוא המוסלמים.
אבו סיטה מציע שישראל היא חפץ מלאכותי שנכפה באופן מחניק על נוף שליו וכפרי, ושהמדינה "נגזרה" בחוסר מצפון מישות עצמאית שקמה לפני 1948, ולא מווילאייט מרוחק, מתפורר, בשולי האימפריה העות'מאנית. בפועל, כמובן, רק יהודים הבינו עד כמה יקרה הארץ הזו, שבעבר הייתה שוממה וקודרת. הם הגיעו אליה מכל קצות תבל, ורק הם הקריבו ועמלו כדי להפוך את ביצותיה ומדבריותיה לפלא המודרני של ימינו.
בסיכומו של דבר, "Mapping My Return" הוא פנטזיה ובדיה המתחזות למחקר היסטורי. מי שמבקש ללמוד יותר על החיים הפלסטיניים צריך להתרחק בקפדנות מן התערובת הזאת של עובדות מטעות וניתוחים מוטים לעומק וחסרי תקנה.
Martin Sherman, המכון הישראלי למחקרים אסטרטגיים (The Israel Institute for Strategic Studies)