מצוות אנשים מלומדה עולה בחיי אדם: אין קיצורי דרך למדינה פלסטינית

מדינות אירופיות רבות — אירלנד, נורווגיה וספרד, למשל — שמו בצד הסכמים דיפלומטיים קודמים והעניקו הכרה חד־צדדית במדינה פלסטינית. כך עשו גם רוב המדינות בעצרת הכללית של האו"ם, כשהצביעו בעד קבלת "מדינת פלסטין" כחברה בארגון.

הפלסטינים יעילים. אף שמספר הפלסטינים בעזה ובגדה המערבית מגיע לכל היותר לחמישה מיליון, במשך עשורים של טרור ראוותני ויחסי ציבור מיומנים הם הותירו את השאיפה למדינה בחזית השיח הדיפלומטי הבין־לאומי.

ואולם גם עמים רבים אחרים מבקשים מדינה. בניגריה חיים כ־35 מיליון בני איגבו — ועוד רבים נוספים בתפוצות — המבקשים הכרה בביאפרה. הם חוו רצח עם של ממש — לא היפרבולה של יחסי ציבור — בין 1967 ל־1970, וממשלת ניגריה שבה ומבקשת למעוך את האיגבו מבחינה תרבותית ולדכא את הנוצרים מטעמים אידיאולוגיים.

בין 30 ל־45 מיליון כורדים פזורים בטורקיה, איראן, עיראק וסוריה. אלה שבסוריה ניצבים כעת בפני השמדה בידי הצבא הטורקי, בעוד חלק גדול מן העולם שותק.

האויגורים בסין — כל 12 מיליון מהם — עומדים בפני רדיפה בהיקף תעשייתי וחיים בתוך רשת של מחנות ריכוז.

אפילו אוכלוסייתה של סומלילנד, שישה מיליון נפש, גדולה מזו של הפלסטינים.

רבים מתומכי המדינה הפלסטינית דוחים מציאות כזו באמצעות הטענה "Whataboutism". רק משום שאחרים ראויים לכך, כך הטיעון, אין פירוש הדבר שהעולם צריך להתעלם משאיפות הפלסטינים או לא לטפל בהן תחילה. אלא שזה, בעיקרו, טיעון של איש קש.

הבעיה האמיתית בהעדפת המדינה הפלסטינית היא שהפלסטינים אינם מוכנים. העניין אינו ישראל, אלא היעדר האחדות בקרב הפלסטינים. חמאס השתלט על רצועת עזה בכוח הנשק, תוך עינויים והוצאות להורג של פוליטיקאים ופקידים של פת"ח שלא גילו את התבונה לברוח. ההפיכה הפנימית ההיא הייתה רק חזרה לקראת מה שיקרה בגדה המערבית כשיו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, בן 89, ימות.

מדינות אחרות שזכו בעצמאות בלי שמץ של אחדות הפכו למוקדי סבל אנושי. מזרח טימור זכתה בעצמאות ב־20 במאי 2002. בתוך ארבע שנים החריפה האלימות עד כדי כך שכוחות שמירת שלום בין־לאומיים נאלצו לחזור. קוסובו נעשתה עצמאית ב־17 בפברואר 2008, אולם היעדר שלטון החוק הפך את המדינה, למעשה, למפעל עברייני. דרום סודן קיבלה עצמאות ב־9 ביולי 2011. בתוך שנתיים וחצי הייתה המדינה שרויה במלחמת אזרחים מלאה, שגבתה 400,000 הרוגים. הכורדים העיראקיים מעולם לא החמיצו הזדמנות להעדיף מאבקים פוליטיים פנימיים על פני שאיפות לאומיות.

בלתי מוסרי למהר לעצמאות אם כישלון מדינתי הוא בלתי נמנע. במקום זאת, ארצות הברית ומדינות אחרות צריכות לאמץ מבקשי עצמאות כמו סומלילנד, שמפגינים יכולת וממשל תקין. סומלילנד, אחרי הכול, הייתה המדינה הראשונה בעולם — גם אם אינה מוכרת — שאבטחה את הבחירות בה באמצעות סריקות ביומטריות של קשתית העין, ובה היו כמה חילופי שלטון שקטים.

אם העולם יבהיר למבקשי העצמאות שהדרך היחידה קדימה עוברת בדרישת דין וחשבון על מעשיהם ובשלטון החוק, אמת המידה הזו תציג מפת דרכים, במקום לאותת למחבלים שאלימות גוברת על הכול. אם הפלסטינים רוצים אי פעם מדינה, הם חייבים להיות דומים יותר לסומלילנד ופחות לדרום סודן.