מהפכת 1979 באיראן הייתה מהפכת נגד
הרפובליקה האסלאמית קמה כדי לעצור את המודרניזציה, להפוך את המערביזציה לאחור ולסיים את תפקידה של איראן כבעלת ברית של ארה"ב.
מרדו סוגהום היה עיתונאי ומנהל מערכת ברדיו אירופה החופשית / רדיו ליברטי במשך שלושה עשורים; הוא עמד בראש מחלקות איראן ואפגניסטן עד 2020, וכיהן כעורך הראשי של אתר האינטרנט באנגלית של איראן אינטרנשיונל.
הפלת המלוכה באיראן ב־1979 מוכרת בכל העולם כמהפכה האסלאמית, שנחרתה בזיכרון בשל השינויים המרחיקי לכת שחוללה בסדר הפוליטי, החברתי והכלכלי של המדינה. בפועל הייתה זו מהפכת־נגד נגד חצי מאה של מודרניזציה מואצת, שהעבירה את איראן מחברה חקלאית, סמי־פאודלית, לעבר המודרנה. אלא שבסופו של דבר אותה טלטלה ריאקציונית כוננה תיאוקרטיה דתית, שהוגדרה בדיכוי פוליטי, מגבלות חברתיות חונקות ומערכת כלכלית לא יעילה.
השינוי המשמעותי והמכריע ביותר היה פנייתה של איראן למדיניות חוץ אנטי־מערבית ואנטי־ישראלית, אחרי עשרות שנים של יחסים ידידותיים ואף ברית עם ארצות הברית בימי המלחמה הקרה. התפנית הזאת לא רק סייעה להצית רדיקליזם אסלאמי ברחבי העולם, אלא גם בידדה את משטר מהפכת־הנגד החדש בטהרן, וסללה את הדרך לכשלים הכלכליים שהוא מתמודד איתם כיום.
כשעלה רזא שאה, מייסד שושלת פהלווי, לשלטון בתחילת שנות ה־20 של המאה העשרים, איראן סבלה מממשל חלש, מהיעדר צבא לאומי יעיל שיגן על גבולותיה, מהיעדר חוק וסדר, מאנאלפביתיות נרחבת, מעוני וממחלות. מתוך נחישות לשנות את פני המדינה הוא החל בבניית מדינה מודרנית, שתשכיל את אזרחיה ותקרב את איראן לאמות המידה החברתיות־כלכליות של המערב — מאמץ של בניית אומה, הדומה לרפורמות של אתאתורכ בטורקיה.
הנהגת מערכת חינוך חילונית בהשראת מודלים מערביים, עיצוב חוקים ובתי משפט שחלקם הגדול חילוני, והמאמצים לשחרר נשים ממגבלות דתיות ומסורתיות — כל אלה רחוקים היו מלזכות בקבלה כללית. אנשי דת ומסורתיים השמיעו עוינות גלויה או התנגדו לרפורמות הללו בשקט.
ואולם מזרחנים מערביים נוטים לא פעם להחמיץ את עומק התסכול והכאב שחוו עמים רבים בעולם המתפתח, כשניצבו מול הניגוד בין הנחשלות החברתית־כלכלית שלהם לבין העוצמה התעשייתית והטכנולוגית של המערב. בעיני רבים, עתיד ילדיהם — ועתיד אומותיהם — נראה בלתי אפשרי בלי אימוץ חינוך מודרני בסגנון מערבי וממשל יעיל.
ממשלת פהלווי השקיעה רבות בתשתיות, ובנתה כבישים, מסילות רכבת ונמלים כדי להגדיל את הסחר ולעודד צמיחה כלכלית. בין המיזמים הבולטים ביותר היו הרכבת הטרנס־איראנית, שחיברה בין הים הכספי למפרץ הפרסי; בניית נמלים מודרניים, ובהם נמל שאהפור; ופיתוח רשת כבישים רחבה עם כבישים מהירים וגשרים חדשים. במקביל קידמה הממשלה תיעוש באמצעות תמריצים ליזמים ולמשקיעים, מה שהוביל לצמיחת תעשיות מרכזיות כמו טקסטיל, פלדה וייצור.
תעשיית הנפט, עורק החיים הפיננסי של איראן לפיתוח כלכלי, צמחה באופן מעריכי בין 1950 ל־1978, והתפוקה עלתה מכמה מאות אלפי חביות לכמעט שישה מיליון ביום.
התוצר הלאומי הגולמי גדל פי 700 מ־1925 עד 1978. ב־1977, השנה ה"נורמלית" האחרונה לפני המהפכה, כלכלת איראן הייתה גדולה ב־26 אחוזים מזו של טורקיה וב־65 אחוזים מזו של קוריאה הדרומית. ב־2017 התוצר המקומי הגולמי הנומינלי של טורקיה כבר היה גדול פי 2.4 ושל קוריאה פי 7.2 מזה של איראן. זאת עוד לפני הנסיגות החריפות שחוותה איראן בעקבות פרישת ארצות הברית מהסכם הגרעין (JCPOA) והטלת הסנקציות. המטבע הלאומי איבד יותר מ־90 אחוזים מערכו מאז 1979.
רזא שאה ובנו מוחמד רזא שאה הקימו עשרות אוניברסיטאות ומוסדות להשכלה גבוהה, כדי להכשיר את בעלי המקצוע שנדרשו למודרניזציה של איראן. נשים קיבלו זכות בחירה, והוענקו להן הגנות משפטיות שנמנעו מהן במשך זמן רב תחת החוק האסלאמי. השינויים הללו עוררו זעם בקרב אנשי הדת השיעים, שהתנגדו למערביזציה המהירה, ובמקביל המשיכו קבוצות שמאל ומרקסיסטיות, שחלקו עם אנשי הדת תפיסה אנטי־מערבית, להתארגן ולהרחיב את השפעתן. אין להמעיט בתפקידם של ברית המועצות ובעלות בריתה באזור בתמיכה בקבוצות הללו, כדי לאיים על כוחה העולה של איראן ועל בריתה עם ארצות הברית.
הממשלה האסלאמית שהוקמה ב־1979 מיהרה לפרק רבים ממאמצי המודרניזציה של עידן פהלווי. בעשור הראשון שלה היא עיצבה מחדש מן היסוד את מערכת החינוך, כדי לקדם לימודי דת ואידאולוגיה אנטי־מערבית. המשטר החדש כפה על נשים ללבוש חיג'אב מחמיר, הכפיף את בתי המשפט לחוק האסלאמי, והכלכלה שהייתה חופשית יחסית פינתה את מקומה לבעלות מדינתית ולשליטה ממשלתית.
ההגבלות הפוליטיות והדיכוי האלים חרגו במהירות מהמגבלות האוטוריטריות שהתקיימו תחת המלוכה, כשמשטרו של המנהיג העליון רוחוללה חומייני חיסל אלפי מתנגדים, שרבים מהם השתייכו לקבוצות המהפכניות של 1979. אנשי הדת ביססו דיקטטורה משלהם ויצאו למשימה לבלום — אם לא לחסל — את ארצות הברית ואת ישראל.
הרפובליקה האסלאמית לא צמחה ככוח מהפכני שנועד להחליף שיטה מתפוררת או חסרת רלוונטיות; היא קמה כדי לעצור את המודרניזציה, להחזיר לאחור את תהליך המערביזציה ולסיים את תפקידה של איראן כבעלת ברית של המערב. גורמים פרו־סובייטיים, אנשי שמאל במערב וקבוצות ערביות אנטי־ישראליות מילאו תפקיד משמעותי במהפכת־נגד זו. יאסר ערפאת, יו"ר ארגון השחרור הפלסטיני (אש"ף), מיהר להגיע לטהרן ב־1979, מחייך חיוך רחב כשחגג את ניצחונם של כוחות שסייע להכשיר במחנות הפלסטיניים בלבנון.
הבעיה האמיתית כיום היא שדורות של סטודנטים ודיפלומטים ראו במהפכה האסלאמית שלב טבעי בהתפתחותה הפוליטית של איראן. הם אינם מזהים אותה כפי שהייתה: חריג וצעד מכוון לאחור. אם איראן תשוב אי פעם למקומה הראוי כמובילה בין מדינות הלאום, כמעצמה תעשייתית וכמדינה מן העולם הראשון, יש להכיר בכך שהמהפכה האסלאמית הייתה מהפכת־נגד שנועדה לשתק את צמיחתה ושגשוגה של איראן — ולא לאפשר אותם.